מידה כנגד מידה

בהתחלה היה את שומרי משקל, טרום עידן הנקודות. דפים של חישובי קלוריות מדויקים עד לרמת המסטיק ללא סוכר. אחר כך היה מרזי מורית - כדורים, ימים ירוקים ואדומים ושוקולד עם טעם של כל דבר ביקום מלבד שוקולד, ביחד, מעורבב טוב טוב בבלנדר. היה גם דיאט לי, ארוחות קפואות עד הבית, וסלים פאסט - השייקים הנודעים, שאחריהם בא גם "הרבלייף", שייקים ידועים קצת פחות בתוספת כדורים. והיו עוד שכבר נמחקו יחד עם שאר תאי הזיכרון. האשמה היא עלי, כמובן, ולא רק בגלל שאני פוחדת מתביעות דיבה, אלא בעיקר כי אני לא חזקה מספיק. האשמה היא עלי שהגעתי למצב הזה - לחרדה שתקפה אותי בקפה בופה.

חמש שנים שלא עשיתי את זה, אולי אפילו שש, והנה, התחושות מהן חמקתי היטב חוזרות במלוא עוצמתן. הידיים רועדות, טיפות קטנות של זיעה מתחילות לתת אותותיהן על המצח, בפינות הנסתרות של האף ואיפשהו קרוב ללב, באזור שעדיף להצניע אם אנחנו רוצים לדבר על אוכל בהמשך. האוויר הופך סמיך, או שאולי אלו נחירי שמתכווצים. ואין אף אחד בעולם. אף אחד מלבדי ומלבד למשקל. רק קול מעומם נשמע מדי פעם: "אני צריך לשקול", הוא טוען, או לפחות כך נדמה לי.

ההתחלה דווקא הייתה אופטימית: יום שמשי לא נוזלי מדי בחברתה של הליידי. על אחת מהמרפסות היותר חביבות ונעימות בעיר, נפתח לאחרונה קפה בופה. העובד החביב, שניכר כי הוא גם הבעלים, שמח לנדב לנו את הקונספט: בופה חלבי ממנו מעמיסים מכל הבא לבטן. בופה היא אחת מהמילים החביבות עלי. באין הכרח לבחור רק מנה אחת אני פורחת. יש אנשים שנוסעים עד לאמריקה בשביל לטעום מהאפשרויות הבלתי מוגבלות, אני, צנועה שכמותי, צריכה רק בופה. לצערי, הבופה של המקום לא נראה כמו זה שפריס הילטון נתקלת בו בעסק המשפחתי. הוא אמנם מכיל גבינות, דגים מעושנים, ירקות, לחמים, קישים ואפילו פסטות, אבל כל אלו מזכירים ארוחת קיבוץ. באופן אישי, אין לי בעיה עם זה, להפך. אני מוצאת שזה קסום ונטול יומרנות. מצד שני, אני גם אוהבת אוכל של מחנות נוער, צ'ולנט מקופסת שימורים ובכלל, כל דבר שנראה כאילו נלקח מבית יתומים של דיקנס. הליידי, מאידך, לא הסתירה את העדפותיה להילטון, אפילו שיהיה טאבה.

אבל לא היה זה הבופה שגרם לחרדה הזו שלי, אלא אותו מעשה אשר ממנו נמנעתי כבר כל כך הרבה זמן - העמידה מול משקל. נכון שהפעם, לשם שינוי, זה לא המשקל שלי שעומד במבחן, אלא דווקא הצלחת שהעמסתי, אבל עדיין, אף אחת, ובטח שלא אני, לא רוצה לדעת שהיא העמיסה אוכל השווה ל-27 שקל, בעוד שחברתה העמיסה ב-22 שקל (המחירים כוללים כוס שתייה קלה או קפה) בלבד. לפחות פה אף אחד לא יגיד לך: "לא נורא, נקווה ששבוע הבא יהיה יותר מוצלח".

למרות הכל, אני בעד קפה בופה, כי יש בו ים של רצון טוב ואפילו אספרסו בהחלט סביר במחיר מצחיק של שקל (עם הזמנת ארוחה). אני מקווה שגם אתם תסכימו איתי, כנראה בניגוד למירה, המדריכה מ"שומרי משקל", שאמרה לי פעם ש"עם כל הכבוד, רצון טוב אי אפשר לשקול".

סקס אפיל: פוטנציאל לא ממומש
אנשים: מקומיים
עיצוב: קיבוץ משודרג
שירות: נטול ציניות
הפוך קטן: 10 שקלים
ליד ההפוך: עוגת גזר תוצרת בית
גישה לנכים: כניסה אין שירותים אין
טיפ: פה לא צריך לפחד מהמשקל
שורה תחתונה: קונספט חביב. הביצוע טעון שיפור

קפה בופה. החשמונאים 78. טל' 5255199. פתוח: א'-ה' 7:00-18:00, ו' 7:00 עד שעתיים לפני כניסת השבת.