הרחוב הריק והמוזר הדליק נורת אזהרה ראשונה, אבל הצעד הראשון פנימה, לתוך "מאפיית לחמים", רגיל לחלוטין. קצת תמים אמנם, וקצת מקווה לטוב, אבל בטוח בעצמו. הריח - נוסחה מפתה של לחם חמים, קפה, שוקולד שנמס לתוך בצק ומעט רגשות אשם - עדיין מחבק אותך לשלום. הגעת הביתה, לבית של הלחם. הכול יהיה פה בסדר.
אבל בסדר זה לא. 8:45 בבוקר, והתור השגרתי - גלים יומיומיים של יקיצה אנושית קולקטיבית הממתינה לכריך של בוקר, למאפה טרי, למשהו שירכך את השחיקה - נעלם כלא היה. לקוחה אחת קבועה, עוד "עובד חיוני", וזהו. אין תור, אין גלים, אין יקיצה.
יש קורונה.
בפנים, אחרי אותו צעד ראשון תלוש, נורת האזהרה כבר לא דולקת. היא מהבהבת מבזקי חדשות ומסיבות עיתונאים ופושים אחרי פושים אחרי פושים. המדפים העמוסים של המאפייה התל אביבית הוותיקה - בשגרה אי פחמימתי של אפשרויות בלתי מוסריות - הרבה פחות עמוסים. חלקם ריקים ממש, עצובים אפילו, כמו כל אחד שמידיו נלקחו בפתאומיות בצקים חמאתיים. התחלופה המפורסמת, זו ששומרת על טריות ומתחזקת את בלוטות הרוק, הורידה הילוך. העובדים עוד מתרוצצים, אבל יש פחות מהם, והמבט בעיניים פחות חיוני, יותר מוטרד.
"התחלנו להרגיש את הירידה כבר ביציאה מפורים", הסביר רועי גולן, מנהל התפעול, "כל המשרדים והחברות ביטלו אירועים. את זה הרגשנו הכי חזק. מהר מאוד, עוד בשלב ההיערכות לפסח, הבנו שגם זה כבר לא יקרה מבחינת מגשי אירוח, קייטרינג ואירועים. זה התרסק ראשון. מיליון דברים סגורים, ופתאום הכול מבוטל, הכול".
אני ממשיך פנימה, לבית הקפה העמוס-תמיד של הסניף, ומקבל לא יותר מתפאורת עץ חמה לשינוי הכיוון שהפיל הנגיף על חיינו. השולחנות המשותפים עדיין שם. רחבים, ארוכים, דוממים, נושאים עשרות שקיות עמוסות שממתינות למשלוח. "פתאום אנחנו מתעסקים בשקיות אריזה ובצלופנים, עובדים שלא למדו מעולם לארוז למתנה כי אף פעם לא היה בזה צורך, עומדים עכשיו כל היום ומכינים מוצרים ארוזים", סיפר גולן, "משלוחים זה כל מה שמחזיק אותנו עכשיו". כל כך הרבה מאפים, כל כך מעט ביסים חמים ישר מהתנור. נכון, מחסור בביס מושלם הוא לא בדיוק הצרה הישראלית הכי גדולה כרגע, אבל בהינתן שהווירוס גורם לאובדן פתאומי של חוש הטעם והריח, ביס מושלם הוא כבר קצת הדופק של כולנו.
"מאפיית לחמים" נפתחה לפני 18 שנים, והספיקה מאז להתרחב מעט עם כמה סניפים מקומיים (רובם עדיין פועלים ונלחמים בקורונה) ולפלרטט גם עם ניו יורק. העוגן, עם זאת, הושלך וננטע עמוק ברחוב החשמונאים בתל אביב, ונגרר רק כמה עשרות מטרים מזרחה, כשהמאפייה ניערה מהסינר שלה מעט קמח והחליפה מיקום. הקונספט פשוט - 24 שעות ביממה, עד כניסת השבת, של תנורים עובדים ומכונות קפה מעלות אדים ומקררי עוגות וכריכים צוננים. Hospitality שמתחילה בלחם, הם יקראו לזה.
אבל כעת אין אורחים ואין הכנסת אורחים, רק טפטופי לקוחות שמנסים לשמור על שגרה, וניסיון עיקש לשרוד. "באופן כללי, ההערכה היא שהפעילות שלנו בימים האלה היא הפסדית", אומר אורי שפט, האופה והבעלים, בסדר הזה, "אנחנו מסתכלים על המספרים עם זכוכית מגדלת כל היום. בודקים את עצמנו כל הזמן, וגם אם זה כרגע אומר שאנחנו מכניסים כסף תמורת כסף (כלומר, הכנסות שמתקזזות באופן מיידי מול הוצאות אחרות), העניין הוא לא רק כלכלי. הרעיון הוא 'להשאיר את עצמנו'. העסק עובד, והחשיבה היא גם שאם נסגור הכול, אז יהיה אחר כך יותר קשה 'להתניע'. מאוד קשה ומאוד יקר 'להתניע'. זה החשש".
המעגל השלילי של הקורונה, אם כך, אינו נעצר בגרפים הרפואיים, בנתוני התחלואה ובמספר מכונות ההנשמה שעומד בבסיס שאיפת "שיטוח העקומה". גלי ההדף שלו מורגשים גם בקרב בעלי העסקים שמנסים לרדוף אחר האירועים תוך הפעלת שיקול דעת ואחריות לעובדיהם. "התגובה שלנו בשבועות האחרונים היא תמיד בדיעבד. קורה משהו, ואז אנחנו רואים פחות אנשים, ויום אחרי זה אנחנו נאלצים לשלוח עוד אנשים לחל"ת, ואז מזמינים פחות", הודה שפט, "אנחנו מתנהגים כמו מהמרים, משנים את ההחלטות חדשות לבקרים - אל תעשה ככה, אל תפטר, אל תשלח לחל"ת, תשאיר את זה ותחזיר את זה, צמצם לחצי, אבל מחר יבוא הסגר. הכול הימורים. אנחנו מודעים לחוסר היציבות של ההחלטות שלנו, אבל אין לנו ברירה. החשש של 'לא להיראות טוב' פשוט לא קיים כרגע. הכול נראה לא טוב. כולנו אומרים לעובדים לעשות משהו, ואחרי דקה אומרים להם אחרת".
כשאני רומז שההתנהלות הזו - מעין אילתור הישרדותי ישראלי - היא פועל יוצא של המדיניות הממשלתית ואופי ההנחיות הסותרות המונחתות כמעט כל יום מלמעלה, הם פוטרים את זה כ"תירוץ טוב" ולא יותר. "זאת ההשתדלות שלנו, אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים", הדגישו, "יורים לכל הכיוונים".
קמח, מלקחיים, אושר. "מאפיית לחמים"
כך, הצורך להתאים את אופי הפעילות להנחיות משרד הבריאות ולהתנהגות האוכלוסיה כולה הובילה את אנשי החברה לשינויי כיוון תכופים, יומיומיים. אסור לשבת בבית הקפה? עמדות הפיק-אפ יתוגברו. הרמות הכוסית בוטלו? מארזים חגיגיים יצאו עם שליחים לבתי העובדים. "יש חברות שהחליטו לא לוותר ולפנק את האנשים שלהן", הסבירו במאפייה.
התוצאה מחממת לב אולי, אך לא מחממת מאזנים והכנסות - אירוע בודד, גדול ומושקע, במקום העבודה, הומר למאות שליחויות נפרדות שיצאו עם חלה ועוגה ליעדן. המכפלות - דלק, זיהום אוויר, אפילו נייר צלופן שאורז הכול לכדי מתנה אלגנטית יחסית - אפילו לא נספרות למתבונן מהצד. "זאת הרבה עבודה שאנחנו מתאמצים עליה בעיקר בשביל שלא נתלונן שאין עבודה, אבל היא לא קרובה לאזן את הפעילות שהפסדנו. להיפך, זה עולה לנו המון כסף, אבל אנחנו לא מתלוננים על זה. אנחנו עכשיו לוקחים את זה וקופצים על זה וחיים מזה", הדגישו.
חלק ניכר מעובדי החברה הוצא לחל"ת, ושכרם של רוב מוחלט של אלו שנותרו לעבוד נפגע באופן כזה או אחר. "השבועיים שלפני פסח הם עוגן כלכלי גדול עבורנו, שבועיים משוגעים לגמרי בכל מה שקשור להרמות כוסית במשרדים. את זה אין", אמר גולן, "גם אם נתעורר מחר ונגלה שהכול טוב, זה כבר אבוד. זה מלא כסף ומלא עובדים, ממש שרשרת שלמה של שעות עבודה ואנשים שפשוט נעלמה השנה. וזה לא נגמר שם. כל בוקר ב-5:00, למשל, מגיעה משאית ופורקת ירקות בחזית של המאפייה, כדי שנתחיל לעבוד ולהכין אותם. בימים האלה זה כבר לא קורה, כל מה שאני צריך זה קצת עגבניות ומלפפונים ועירית, ואת זה אני לוקח בשתי ידיים מהירקן פה ליד".
אותם גלי הדף לא נעצרים בהרמות הכוסית של החברות, ואפילו לא בחקלאי שתוצרתו כבר לא נדרשת. הם אף פעם לא נעצרים שם, אלא מחלחלים, למרבה הצער, עד לחוליה החלשה ביותר. "כל יום אנחנו מעבירים אוכל לעמותת 'לשובע'", סיפר שפט, "ואנחנו לא מפסיקים גם בימים האלה, אבל אפשר לראות את ההבדל בתוך תא המטען של המכוניות שלהם. כל העיר מושבתת, והאוכל לא מגיע גם למי שצריך אותו הכי הרבה".
מה שהתחיל כ"משהו שקורה בסין" זכה לתגובה מיידית במאפייה, וגם המשבר האיטלקי זוהה מבעוד מועד וגרר הצטיידות מכובדת של קפה ("עד אחרי המלחמה הבאה"), למשל. כעת, כשתל אביב וישראל כולה נסחפו גם הן, מחכים אנשיה לתשובות ברורות מהרשויות. "זה לא נגמר בקפה. יש לנו מכונות ומוצרים אחרים מאיטליה, והכול מושבת שם. בסין נוצרה בעיה. ניסינו למצוא תחליפים ולא היה אכפת לנו לשלם יותר על תוצרת מקומית, אבל בדיעבד די ברור שההיסטריה ההיא - בתחילת המשבר - כבר לא רלבנטית. למעשה, הדברים שרצנו למצוא במקומות אחרים עומדים כעת ללא שימוש. המצב משתנה תדירות, כל יום, כל שעה", הדגיש גולן. בינתיים, פניות לעיריית תל אביב בנושא היטלים ואגרות נענות בהודעה לקונית, שעוסקת במקרה הטוב באופציות לפריסת תשלומים, ומסתיימת, למרבה האירוניה, בברכת "שמרו על הבריאות".
שפט הוא השליט הבלתי מעורער של ממלכת האפייה המקומית הזאת, אבל גם שגריר-לחם מצטיין, שמוצא סיבה קטנה לנחמה בקדחת האפייה שפשטה בעם היושב בדד. "ביום שישי עלה לי חיוך על הפנים, העיניים נדלקו. אנשים אופים בבית, כולם עושים חלות, מחפשים אולי משהו להכין עם הילדים", תיאר, תוך שהוא מכיר גם בחשיבות ההזדמנות שנכפתה עליו "לעצור רגע ולחשוב" על מצב החברה, על נקודות החוזק שלה וגם על החולשות, "אם אפשר כבר למצוא משהו אופטימי בתוך כל הבלגן".
הרוח של "מאפיית לחמים", על פי אנשיה, ניזונה מגרעיני שומשום וקמח על רצפת המאפייה, מלקוחות שרואים מאפים מול העיניים, ולוקחים בעצמם במלקחיים פיסה קטנה של אושר פחמימתי - ניגוד מוחלט לכל האריזות האטומות שנערמות על שולחנות בית הקפה המומר. "תמיד נהיה פה", הם חותמים, "נישאר פתוחים, ואם לא נצליח להכניס לקוחות פנימה, אז נגיע לכל אחד ואחד הביתה. לא נפסיק לייצר. אנחנו אנשי לחם".