חמישה צעדים מהירים מדי, בטוחים מדי, על רחוב צייטלין התל אביבי, ידלגו אותך מעבר ל"קפה יעל", יפספסו עבורך את הכניסה ויגרמו לך להרגיש בדיוק כמו האידיוט שאתה. זוהי לא מחשבה תיאורטית על אידיוטים אחרים, שימושיים לפתיחות רומנטיות של כתבות על בתי קפה. לא, האידיוט הזה הוא אני, מנסה להבין איך מתקיים לו בית קפה מתחת לבניין מגורים בלב רחוב שראה כחול-לבן רק שלוש פעמים בחייו, וגם זה בקלפי.
אבל יש שם קפה, והוא שכונתי כמו הקלישאה הכי גדולה ויפה של בתי קפה בעיר הזו, וקהילתי. כן, קהילתי. וחם. למעשה, הוא כל מה שבית קפה עירוני היה רוצה להיות, תוך שהוא מצליח להשאיר בחוץ את כל הצרימות, ונותן רק לשקט להיכנס.
ולקורונה. גם הקורונה פה עכשיו.
היינו שם ביום השישי האחרון שעוד איפשר חיים (כלומר, ילדים "במסגרות" ודהירת אופנוע פרועה לבית הקפה). כותרות העיתונים שעל השולחנות עסקו כולן בנגיף, אך הטון היה עמום, קריר, בלתי מוחלט. מפלרטט עם הקטסטרופה, אך לא מחבק אותה ומתמסר לה, עדיין. יומיים אחר כך החלו ליפול המחסומים על חיינו, ובוקר יום השישי ההוא נראה עכשיו כמו סצנה תמימה מסרט פרה-אפוקליפטי.
"בהתחלה זה היה מאוד מבלבל, ולקח לי קצת זמן להבין איך הכי נכון לעשות את זה, מה לעשות בכלל, אם לעשות, זה היה ניסוי וטעייה", מתארת אושרת יקותיאל, בעלת "קפה יעל" על שני סניפיו, "פעלנו בהתחלה עם צוות מצומצם, והבריסטה שלנו עשה את השליחויות. ביום הראשון עוד היו מלא הזמנות, והייתה ממש התלהבות של התחלה, אבל למחרת פתאום זה ירד".
יקותיאל לא הופתעה. היא צפתה מהצד במציאות המשתנה וראתה "אנשים מבולבלים, שיש להם פתאום הרבה אופציות. הפייסבוק והאינסטגרם הופצץ בכל מה שכולם עשו במסעדות ובמשלוחים, ופתאום היו לי קצת רגשי נחיתות, שאולי גם אני צריכה לפרסם, למרות שאני ממש לא 'חיית רשת', אני הכי לא שם". הוחלט לעצור, לעשות הפסקה קצרה, לחשוב. "לקחת את זה יום ביומו, לעכל ולראות לאן הרוח נושבת", כהגדרתה.
ובכן, הרוח נשבה הכי חזק שהיא יכולה. הנגיף שהשבית את העולם כולו לא התעכב ולו לרגע על "קפה יעל". כשכלכלות ענק נופלות, כמה חשוב כבר לדאוג למקום קטן שמשימת חייו היא ריכוך היומיום? התשובה, כרגיל, מגיעה מהאנשים, מהשכונה, מהקהילה.
"הימים הראשונים בצל הקורונה היו מאוד מתישים", תיארה יקותיאל, "זאת אופרציה אחרת לגמרי, עבודה אחרת, לקחת הזמנות ולדאוג לשליחויות. וזה גם לא כיף. כלומר, זה כיף גדול לבשל, אבל זה לא כיף לבשל ולהכניס מיד הכול לקופסאות פלסטיק. המראה של האוכל שלנו - שהוא באמת מושקע - בתוך הקופסאות ממש ביאס אותנו".
אז, היא נזכרת, "נפל לי האסימון. הבנתי שזו צריכה להיות אני, שזה צריך לבוא ממני, להיות מה שקרוב אליי, האוכל שלי, מה שבאינטואיציה שלי אני יודעת שזה מה שאנשים מחפשים בזמן הזה. דברים ביתיים, לא שניצל ובולונז אולי, אלא דברים של הקפה, ודברים שאנשים יאכלו בבית, עם המשפחה".
כך, נפל אותו אסימון. הסוויץ' התרחש. תפריט גובש. במקום פייסבוק ואינסטגרם, "חיית הלא-רשת" שלחה אותו "להמון אנשי קשר שאני מכירה אישית. זאת הייתה גם מין רשת חברתית, אבל אמיתית". ההזמנות החלו להגיע, הקופסאות מולאו (חלקן, אגב, לאחר שיקותיאל שאלה קצת בסביבתה "מה מתחשק להם") ואיתן דילמות אחרות. "אני כל הזמן מתלבטת, והרבה פעמים אני עוצרת את ההזמנות, למרות שהייתי יכולה לקחת כפול מבחינת דרישה", הסבירה. אותה רשת חברתית הוכיחה את עצמה. "המצב הכלכלי נורא" עדיין, כהגדרתה, אבל ההיענות החזירה מהחל"ת חלק מעובדות הקפה. "בודדות, אבל עדיין שינוי".
יקותיאל עמדה לפני כארבע שנים בצומת הדרכים של חייה, אלו שהתכנסו, בין היתר, מלונדון (ניהול סניף של "אוטולנגי") ומימיה כמבקרת אוכל, והחליטה להמשיך בנסיעה כנהגת. היא שכרה את המבנה שפינתה מכולת ותיקה, והפכה אותו לסוד תל אביבי חרישי, כזה שמתלחשש רק בחריקה מסוימת של של צירי הנדנדות בגינת דובנוב. קפה. סנדוויץ'. צלחת צהריים צבעונית. בצק מתוק ובקבוק יין שמתחיל שם ונגמר בבית. לפני חודשים ספורים הצטרף הסניף השני, משקיף על הרחבה הגדולה של המרכז הקהילתי ברחוב דב הוז.
שני הסניפים מביטים על הרחוב מהצד, וגדלו להיות חלק ממנו. "תודה שאת עושה את זה", אומר לקוח שנכנס לברר פרטים. שכנה אחרת התאכזבה לשמוע ש"יש כאן קפה ואוכל - בימים כתיקונם". עד אז, שקיות הנייר המתפקעות ממתינות למשלוח על דלפק העץ הארוך.
"אני שומרת על איזושהי גחלת", הסבירה יקותיאל, "גם בשביל התחושה האישית, וגם כדי לשמור עליי קצת בתודעה של האנשים, עד שאני אפעיל את הגלגלים מחדש. התקופה הקרובה תדרוש הסתגלות וחשיבה של מה אפשר לשנות, ואיך צריך לעשות קצת אחרת. יש בזה גם משהו חיובי. אני אוהבת מאוד 'רי-שאפל', ולא מפחדת משינויים. אני מאמינה בעצמי ומאמינה בעסקים שלי וחושבת שהם טובים וחזקים. כשיאפשרו לנו לחזור לשגרה, נצליח להתרומם".
כן, קופסאות הפלסטיק אולי קצת מבאסות מי שרגילה לארח, אבל מצליחות בינתיים להחזיק שתי שכונות. אלו אינם ימים כתיקונם, אבל כן חתיכת תיקון.