מלחמת לבנון השנייה. GettyImages
מלחמת לבנון השנייה(צילום: GettyImages)

דממה. הזמן נעצר. פתאום מצלצל טלפון מאחד התיקים במסוק

מרצועת הביטחון לאדמה האדומה של שאר ישוב, מזירת ההיתקלות לחדר הקפה של הגששים: יניב גור אריה ממשיך לחפש משמעות, ואת החברים

יניב גור אריה
13/04/2021

אומרים שלפני שהמוות פוקד אותך או מישהו קרוב אליך, אתה יודע. זה לא רציונלי, כנראה זה רק מיתוס, אבל בכל זאת אני נתקלתי בשני מקרים שבהם זה קרה באמת.

בשנת 1995 ייסדתי עם קבוצה של חברים את הישיבה ברמת גן. האווירה הייתה מאוד אלטרנטיבית ופרועה, וודסטוק עם כיפה וזקן. יום אחד הוא הופיע, יאיר ברק. החיבור בינינו היה מיידי, אני הייתי הכי פרוע ומשוגע, הוא היה הכי נורמלי ומסודר. אני הייתי תוהו ובוהו, הוא היה תיקון. אהבנו אחד את השני אהבת נפש.

חצי שנה אחרי שהכרנו הוא התגייס לגולני.

עם משקפת וכיפה

הפצוע הראשון מלבנון השנייה מחכה לחיזבאללה

לכתבה המלאה
כולם שרים ורוקדים, ואני בוכה בלב. מלחמת לבנון השנייה(צילום: GettyImages)
כל החג ראיתי את ההקפות והריקודים ברחוב עם ספרי התורה, כולם שרים ורוקדים, ואני בוכה בלב

ערב שמחת תורה, 1996, אני בבית שמש, בבית הוריי, הכנות אחרונות לחג ופתאום מהטלוויזיה בסלון השידורים נפרצים במבזק מיוחד. היתקלות. גולני. לבנון. רצתי לסלון. כבר ידעתי.

טלפון לראש הישיבה, אני לא אמרתי כלום, הוא לא אמר כלום, בכינו יחד. כל החג ראיתי את ההקפות והריקודים ברחוב עם ספרי התורה, כולם שרים ורוקדים, ואני בוכה בלב. מאז, בכל שמחת תורה, כשאני רואה את הריקודים וספרי התורה, אני חושב על יאיר.

יום אחרי החג, לוויה. קוברים, בוכים וחוזרים הביתה. היינו שלושה חברים במכונית, ברדיו התנגן שירו של יזהר אשדות - "ריח, אבק בשערך, אפלולית מבטך, בצילו של יום קיץ, הולך ודועך". מאז, בכל פעם שאני שומע את השיר הזה, אני חושב על יאיר.

בשבעה נסענו לפתח תקווה, לבית הוריו, שמעתי את אבא שלו, כל כך גיבור, כל כך חזק. הבנתי מאיפה יאיר ירש את האופי המיוחד שלו. אין פעם שאני מגיע לפתח תקווה מבלי לחשוב על יאיר.

כל הדרך לרמת גן בכיתי, כשהגעתי לרמת גן פתחתי את המחברת שלי וכתבתי:

יאיר
כוכב ממרחק
מנצנץ כמו שיר
מכה כמו ברק
תאיר
את שמי ערבה
אולי תיהפך לשיר
אולי לפתח תקווה

כך נראה גיהינום

הבוקר האכזרי שאחרי אסון המסוקים שלא אוכל לשכוח

לכתבה המלאה
איך להתחיל? אסון המסוקים(צילום: ראובן קסטרו)
אחד החיילים אומר לי: "תודה רבה, ניפגש מחר". אני משיב לו: "איך מחר? המבצע שלכם הוא 48 שעות". הוא מגיב: "שמע לי חובש, ניפגש מחר, אני יודע"

חצי שנה עברה, והרגשתי שאני חייב לברוח מהישיבה. לא ידעתי כלום חוץ מזה שאני צריך למצוא חיים אחרים, החלטתי להתגייס לצבא בעיקר כדי להתרחק, לא ידעתי מה תהיה המשמעות של זה בשבילי.

טירונות, קורס חובשים, לבנון, מוצב חודר. לילה אחד, אני חובש תורן, יושב בחדרי וקורא בספר "החיים כמשל" (התנ"ך שלי מאז ועד היום). פתאום קוראים לי. כוח של פלוגת הסיור של הנח"ל יוצא למבצע וצריך לעשות להם בדיקה רפואית לפני מארב.

יצאתי אליהם, כמעט נעתקה נשימתי. אני רואה פרצוף מוכר לי, גבוה, עם כיפה, זקוף, רציני, אני מוכן להישבע שזה יאיר ברק. אני מתקרב. זה כמובן לא יכול היה להיות יאיר, זה היה בועז, שלמד איתי בכיתה ט' ומאז לא ראיתי אותו. הם באמת קצת דומים, אבל להבדיל, מקווה שאתה עד היום בטוב, בועז.

בדקתי אותם. סיימתי. פתאום אחד החיילים אומר לי: "תודה רבה, ניפגש מחר". אני משיב לו: "איך מחר? המבצע שלכם הוא 48 שעות". הוא מגיב: "שמע לי חובש, ניפגש מחר, אני יודע".

למחרת בלילה אזעקה העירה את המוצב, סמל המבצעים רץ אל החדר שלי, החבר'ה מהנח"ל נתקלו במחבלים, יש פצועים, יש הרוגים, קח את הרופא ורוץ לנגמ"ש. שוב הטירוף הזה.

"אתה פה וזה לא יכול להיות"

הלוחמים שהתעקשו לעלות על טיסת המוות

לכתבה המלאה

עדות מטלטלת מזירת התרסקות המטוסים בשאר ישוב

בווידאו: 21 שנים לאסון המסוקים, מאי 2019 (צילום: החדשות, ערוץ 12 וארכיון וואלה! NEWS ומעריב, עריכה: שניר דבוש, ניב מעוז ואיתי עמרם)
כשאתה לומד על איברים פנימיים, שום דבר לא מכין אותך שיום אחד תראה אותם מתגוללים בבוץ. אחרי שראית אותם בגיל 19, הם ילוו אותך כל החיים

בכלל לא רציתי להיות קרבי. פחדתי להיות לוחם, חשבתי שקורס חובשים יהיה פתרון נוח. כמה שטעיתי. כשאתה לומד על איברים פנימיים, שום דבר לא מכין אותך שיום אחד תראה אותם מתגוללים בבוץ. אחרי שראית אותם בגיל 19, הם ילוו אותך כל החיים.

ב-4 בפברואר 1997 הגיעה קריאה בקשר. שני מסוקים התנגשו מעל קיבוץ שאר ישוב. רצנו לשם, התחלנו לחפש פצועים לטפל בהם, לא היו.

פתאום הגיע קצין הרפואה המרחבי וצעק לי: "בוא מהר, יש עוד מסוק בקיבוץ דפנה". אני, הוא, אלי יהלומי ואבנר חזי, חברים מקורס חובשים, רצנו לשם. לא היה שם אף אחד, רק שברי מטוס וחלקי גופות.

לא ידענו איך להתחיל. לאט לאט התחילו להגיע חיילים מגולני, בפיקודו של ארז גרשטיין (לימים גם הוא נהרג). קצין הרפואה אמר: "אתם חובשים, לכם יותר קל. תהיו אחראים על כינוס הגופות". קל זה עניין יחסי, מסתבר.

אלונקה ועוד אלונקה, גופות וחלקי גופות, ואנחנו מסדרים, סופרים, מכסים, מעמיסים ולא מבינים. פתאום מצלצל טלפון מאחד התיקים שהוצאנו מהמסוק. הזמן נעצר. לא יכולנו להמשיך. השתררה דממה, לא ידענו מה לעשות, התחלנו לבכות.

אלי יהלומי שאל את אבנר חזי: "איך אתה עומד בזה?"

חזי ענה לו: "אני מרוכז בזה שאני עושה מצווה".

אחרי אסון המסוקים חזרתי לבסיס, הכנתי נס קפה, ראיתי סרט, הלכתי לישון וקמתי ליום חדש בלי לחשוב על זה בכלל, זו הייתה כמעט שגרה אז בלבנון. מה כבר יכולתי להבין בתור חייל? אבל כל שנה שעוברת זה רק יותר מתבהר. אני לא יכול לעבור ליד דפנה ושאר ישוב בלי לחשוב על אסון המסוקים. לא יכול לעלות על רכס רמים בלי להפוך לאוסף מור"קים קלישאתי מהלך.

עם לוחמים בבטן המסוק

המפקדים נושאים את הטראומה בכל טיסה

לכתבה המלאה
ללא פשר. מלחמת לבנון השנייה(צילום: לשכת העיתונות הממשלתית, משה מילנר)

שבועיים אחר כך, אלי יהלומי צלצל אליי עם הבשורה המרה מכל - חזי נהרג. שיירה שהוא ליווה חטפה סאגר. כשבאתי לשבעה סיפרתי לאבא שלו את מה שקרה אז, באסון המסוקים. הוא התרגש מאוד. מסתבר שחזי לא דיבר על זה עם ההורים בכלל.

אני זוכר את השיירה הראשונה שעליתי עליה אחר כך. היה לי כמעט ברור שעוד סאגר יפגע, והפעם בנו. כי למה דווקא הוא? מה בעצם ההבדל? אבל זה לא קרה והנה אני עדיין פה. אין לזה באמת פשר.

"החיים חזקים מהכול"

על הגבעה לזכר בניהם, הורי הרוגי אסון המסוקים מחבקים את ההנצחה

לכתבה המלאה

הפסיכולוג, הנחמה

בחוץ לחימה ורעשי מרגמות ובפנים הטקס הזה של הקפה, ולרגע אתה מרגיש ששום דבר אחר לא קיים חוץ מהרגע הזה

אחרי תקופה שבה אתה סופר גופות, שני חברים קרובים, כעשרה מכרים ועוד כמה עשרות שראית ולא הכרת, הלילות בלבנון הופכים יותר חשוכים. הרומנטיקה התחלפה לי בבעתה וחיפוש משמעות. הבנתי שהיא כבר לא תהיה בשבילי בשמיים או בבית המדרש, אבל מה כן? אם אני כבר בחיים אני חייב להבין לאן הסיפור שלי מוביל ואני באמת ובתמים לא ידעתי מאום.

לילה אחד, כמעט ולא היה אף אחד במוצב, ואני הלכתי לשבת עם הגששים הבדואים בחדרם. צפיתי בהם מכינים קפה עם הל על פתילייה קטנה. הייתי מהופנט לתנועות שלהם, היה בהם ריכוז עילאי, בחוץ לחימה ורעשי מרגמות ובפנים הטקס הזה של הקפה, ולרגע אתה מרגיש ששום דבר אחר לא קיים חוץ מהרגע הזה.

היה בזה משהו מיסטי, כמעט דתי. זה היה הרגע הראשון שהבנתי שמלאכת הכנת האוכל יכולה להיות כמו מדיטציה, לרגע אחד הייתה נחמה, והעולם כולו התנקז לתוך כוס הקפה.

אני מאמין שזה היה הרגע בו החלטתי שאני רוצה להיות טבח.

כשיצאתי הביתה לחופשה, ביקשתי מאמא ללמד אותי לבשל. זו הייתה התאהבות מהירה מאוד. ישבתי בלבנון, מאזין לקשר, יוצא להיתקלויות, מטפל בפצועים, אבל בראש אני רק מדמיין את הרגע שאני מגיע הביתה כדי לבשל עם אמא, האוכל בשבילי היה הפסיכולוג, הנחמה.

יום אחרי שיצאתי מהבקו"ם כבר התייצבתי במכללת הדסה להירשם ללימודי הבישול, גם במובן הזה חיי התעצבו באותם לילות ארורים.

העדות הדרמטית מאסון המסוקים נחשפת

"אמרו לנו - לא מצפים לאנשים חיים"

לכתבה המלאה
הפחד, זעקות הפצועים, החברים שהלכו. מלחמת לבנון השנייה(צילום: GettyImages)
כל שנה אני מתרחק, אז למה הזיכרון רק הולך ומתחדד? אולי זה בגלל שבכל יום זיכרון אני מתקרב עוד צעד למפגש איתם מעבר לגבול הסופי, בעולם האחר

כל יום זיכרון שעובר אני מתרחק עוד שנה אחת מהזוועות, מריח אבק השריפה, מרעש הפגזים, מהליכה בלילה בשטח אויב, מהפחד, מזעקות הפצועים, מהחברים שהלכו.

כל שנה אני מתרחק, אז למה הזיכרון רק הולך ומתחדד? אולי זה בגלל שבכל יום זיכרון אני מתקרב עוד צעד למפגש איתם מעבר לגבול הסופי, בעולם האחר.

לפני כמה שנים, הצפירה תפסה אותי על כביש שש. חשבתי שזה יהיה מחזה מרהיב לראות את הכביש המהיר דומם מדהרתו לדקה אחת. בפועל, מכוניות המשיכו לנסוע כל הזמן. אין בי כעס, אנשים עטופים (כמעט אמרתי קבורים) עד צוואר במרירותם ודאגותיהם. אין להם ראש לזיכרון, הם רוצים להמשיך לנסוע.

באותו רגע החלטתי להאריך את הדרך חזרה הביתה ולעבור דרך צומת מורשה, כי שם הייתה הפעם האחרונה שפגשתי את אבנר חזי.

זה היה לגמרי במקרה, כל אחד מאיתנו ירד מטרמפ אחר בדרכו הביתה. אולי בכלל כל החיים הם טרמפ קצר ומזדמן והם נמשכים רק עד שאתה יורד ממנו באיזה צומת. מורשה לא נשארה לי כמעט בכלל, ואחרי שהרמזור התחלף עליתי חזרה לכביש המהיר של השגרה והשכחה, עד יום הזיכרון הבא.

ארץ הברווזים

סלפי ישראלי קורע לב

לכתבה המלאה

25 שנה חלפו, ואני עדיין סופר. הזמן לא מקל. 25 שנה וזה עדיין רק מתחיל לחלחל. אדמה משוגעת ואנשים משוגעים שרבים עליה בפורנוגרפיה של דם ומוות.

ארץ סופרת חלליה, אדמתה רוויה בדם ודמעות, נעריה מתבגרים מהר מדי, מבוגריה נשארים תמיד נערים.
כל יום זיכרון אני מייחל מחדש שיגיעו אליי פשר ומשמעות לכל הכאוס הזה. אולי בשנה הבאה.

יניב גור אריה הוא שף ובעלים של חברת "נחלאות - קולינריה בחמישה חושים"

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully