סיפורו של מר עגבנייה

עגבניות. האובססיה של השף אייל שני לעגבניות הפכה כבר מזמן לפארודיה, הצורה בה הוא מדבר על הפרי האדום הזה, מאניש אותו, ואף מייחס לו תכונות חושניות, אכן משעשעת. אבל שלושה ימים בפארמה, בירת העגבניות העולמית, אשר סבבו סביב אותו פרי אדום ועגלגל, כשבשיאם - ביקור במפעל העגבניות של Mutti, בשעה שנסעו לנגד עיני מיליוני עגבניות, הכל צבוע באדום מהפנט, פתאום הרגשתי קצת אייל שני, ולפי עשרות התגובות הרבות והנלהבות שקיבלתי על הסטוריז שהעליתי מאותו מפעל מדובר, יש סיכוי טוב שכולנו קצת אובססיבים לעגבניות. האם באמת אפשר להאשים אותנו?

למעשה, פסטה ברוטב עגבניות, היא כבר מזמן המאכל הלאומי האמיתי של הישראלים, יותר מכל מאכל אחר. עם כל הכבוד לחומוס, לפאלפל, ואפילו להמבורגר שבשבנים האחרונות הפך לאחד ממאכלי הדגל של הרחוב הישראלי. אין בית שלא מכינים בו פסטה ברוטב עגבניות לפחות פעם בשבוע, דורות שלמים של ילדים גדלים על המנה הזאת, כמאכל הכמעט-יחיד שהם אוכלים במשך שנים, כל מסעדה שמתהדרת בתפריט ידידותי לילדים תציע פסטה ברוטב עגבניות בתפריט שלה. ולא רק ילדים, יגיד לכם כל מבקר אוכל שהמבחן האמיתי של מסעדה איטלקית טובה באמת הוא בפסטה פומדורו שלה, פסטה ברוטב עגבניות. זאת כנראה הסיבה שישראל היא אחת הצרכניות הטובות של המוצרים של Mutti, אשר משווקים ברחבי העולם.

אותו מפעל מדובר של עגבניות Mutti בפארמה, לא דומה לאף מפעל אחר שראיתם בחייכם, או שדמיינתם בעיני רוחכם. עשרות דונמים של מרבדים אדומים, עשרות משאיות שמגיעות ללא הפסקה עם אספקה טרייה של עגבניות, שטיפת העגבניות היסודית, מראה מהפנט לכשעצמו, והמסע שהן עוברות עד האריזה משאיר את המבקרים בו פעורי פה. וכך, עוד לפני ששומעים את הסיפור מאחורי המותג, הביקור במפעל מאפשר הצצה נדירה לתעשיית מזון שונה מכל מה שהתרגלנו לראות - מקום שמתייחס לעגבניות שלו ביראת כבוד מעוררת השראה.

עד לפני מספר שנים, מוצרי העגבניות של Mutti היו בעיקר הסוד של שפים ומסעדנים, אט אט חלחל המותג בהדרגה למטבחים ביתיים של פודיז ומביני עניין, כשלאחרונה הפכו שימורי העגבניות של מוטי למוצר רווח ביותר ויותר בתים. זה לא המוצר הזול ביותר על המדף, אך השם האיכותי שלהן, עבר כסוד מפה לאוזן, כמעט מבלי פרסום ושיווק בארץ (למעט קמפיין שעלה לאחרונה), רוב הציבור אולי טרם מכיר את המותג, אך מביני עניין מכירים ומוקרים את מותג העגבניות הזה, על שלל מוצריו.

אז איך הפך Mutti, מותג העגבניות האיטלקי לא לנחלתן הבלעדית של מסעדות אלא למוצר שהופך מוכר יותר בבתים רבים, סמל לאיכות, שפעמים רבות אף מהווה בחירה טובה יותר לבישול, מאשר שימוש בעגבניות טריות?

סיפור ההצלחה של המותג הולך שנים רבות אחורה, 120 שנה ליתר דיוק. כבר אז, הרבה לפני הטכנולוגיות המהפכניות שהמציאה החברה במהלך השנים היה ברור כי מדובר בחברה עם חזון ארוך טווח. בMutti מלכתחילה הגדירו את שאיפתם לשנות את מודל ייצור העגבניות, עמוד תווך בתרבות האוכל האיטלקית, דרך מדיניות המחויבת לאיכות, לאדמה ולסביבה, כשחשוב לזכור שמדובר בתחום שמתמקד בעיקר בייצור המוני, ולכן לא מדובר בדבר של מה בכך.

1951 הייתה אחת מנקודות הציון ההיסטורית של החברה, עת השיקה מוטי רסק עגבניות מרוכז בשפופרת אלומיניום לחיצה. זה היה המהלך שלקח את החברה לטופ של תעשיית שימור המזון. קודם כל בזכות ההצלחה להתגבר על החשש הראשוני מפורמט אריזה אשר היה מזוהה באופן אקסלוסיבי עם משחת שיניים, שנית, היה זה פורמט חדשני ביותר בהשוואה לפח המסורתי שהיה בשימוש עד לאותה נקודה. המהלך המהפכני של הוגו מוטי, מנכ"ל החברה בזמנו, זכה להצלחה רבה בקרב הצרכנים, הודות לפרקטיות יוצאת הדופן של השימוש וקלות האחסון. שני סוגי הרכז (כפול או משולש) היו הצלחה כבירה באיטליה ומחוץ לה, ומתוך כך החברה החליטה להתרחב ופתחה מפעלים חדשים במחוז פארמה. המחשבה על הצרכן הקטן, שצריך רק מעט רכז, ויכול לסגור את השפורפרת ולעשות בה שימוש חוזר, הייתה לא פחות ממהפכנית, ולראייה, מדובר במוצר שמשווק בהצלחה רבה עד היום.

גם 1971 זכורה כשנה היסטורית עבור החברה, תודות למוצר נוסף מצליח מבית מוטי: הפולפה - קופסת שימורים של עגבניות קצוצות דק. המוצר אשר הצליח לשלב בין הפרקטיות לאיכות, עגבניות חתוכות לחתיכות קטנטנות, ונקיות לגמרי מחלקים ירוקים, הפך גם הוא לאחד ממוצרי הדגל של החברה ולמקור לגאווה.

ב-1994 פרנצ'סקו מוטי הצטרף לעסק המשפחתי כמנכ"ל. Mutti, שבשלב זה כבר הובילה את שוק העגבניות, המשיכה לצמוח ולהתפתח, חיזקה את רשת המכירות (באיטליה ומחוץ לה) ובעקביות המשיכה ליצור מוצרים חדשים, תוך כדי שיפור מתמיד של תהליכי הגידול והייצור, על מנת להביא את מוצרי העגבניות הטובים ביותר לשולחן ארוחת הערב, כשכל הזמן שומרים על הצביון - 100% עגבניות איטלקיות, שגודלו רק באזורים חקלאיים פתוחים ומוסמכים, שנקצרו בזמן האידאלי ביותר עבורן, ועובדו עוד באותו יום.

לאורך כל הדרך מטרת החברה הייתה ועודנה - מרדף בלתי פוסק אחר איכות וחדשנות, לא רק בייצור העגבניות, אלא לאורך כל שרשרת האספקה, אשר מתחילה עם האדמה, עליה Mutti מגנה כמורשת ייחודית ויקרה. כל זה לצד נשיאת הדגל של איכות סביבה וקיימות, נושאים שהפכו כיום שגורים יותר בה של כולם, אבל ב- Mutti יודעים להראות מספרים של צמצום מים, מניעה של פליטת עשרות אלפי טונות של פחמן דו חמצני לאוויר ועוד פעולות רבות אשר מוכיחות כי לא מדובר כאן במס שפתיים, יש כאן דאגה והוקרה אמיתי לסביבה.

הסיפור של מוטי התחיל משינוי חוקי התעשייה, והיא ממשיכה לעשות זאת עד היום, עם שאיפה מתמדת ליצור סטנדרטים חדשים בכל הנוגע לשרשרת האספקה, עיבוד וייצור. כשבלב של הכל עומדת תחושת האחריות שחשים במוטי למדינה ולקהילה. על בסיס הידע הרחב שצבר פרנצ'סקו מוטי בענף העגבניות האיטלקי, הוא מיקד את מאמציו בתחומים ספציפיים בכדי להבטיח את הקיימות החברתית של עסקיו, עם כמה נקודות שיפור מהותיות:

קציר מכני - החל משנת 2018 במוטי הצליחו לעבור לקציר מכני מלא של כל סוגי העגבניות בכל אזורי הייצור. זה אומר שהקציר נעשה על ידי מכונה מיוחדת, אשר קוטפת את העגבניות ואף מצליחה לברור ולמיין אותן, כך שהעגבניות הירוקות נשארות כל הדשא. כל מכונה כזאת קוצרת מעל 100 טון עגבניות ביום. מעבר לטכנולוגיה הדי מדהימה הזאת, בכך הצליחו למגר בחברה את הנושא של העסקת עובדים לא חוקיים, בעיה נפוצה כיום בדרום איטליה.

קטיף מאוחר, 3 חודשים בשנה - מהפכה נוספת שחולל מוטי, היא דחייה של קטיף העגבניות שלושה-ארבעה ימים לאחר המקובל. הדחייה הזאת היא אולי פחות כלכלית, יש פחת מסוים בחומרי הגלם, אבל על חשבונה מרוויח מוטי עגבניות עסיסיות יותר. וזה לא הדבר היחיד שמוטי מוכן להפסיד כדי לשמור על המוצר שלו האיכותי ביותר. קטיף העגבניות של מוטי, קורה במשך שלושה חודשים בשנה בלבד, מיולי ועד ספטמבר. זאת גם התקופה שבה המפעל של Mutti עובד בקצב מסחרר על מנת לייצר מוצרים לשנה הקרובה. ביתר הזמן המפעל עובד בפורמט מצומצם ביותר, אז מייצרים במפעל רק רכז עגבניות, שאינו מוכרח להיות עשוי מעגבניות כשהן בשיא טריותן. לכן כשמדברים במוטי על כבוד לאדמה, מדברים בדיוק על זה, הרי לא חסרות טכנולוגיות היום שיאפשרו לעגבניות לגדול לאורך כל השנה, ניתן היה למקסם רווחים עם עבודה של המפעל 365 ימים בשנה, אבל זאת לא הדרך כאן.

תגמול לחקלאים - מעבר לתחרות עגבניית הזהב (עליה ארחיב מיד), האיכות יוצאת הדופן של חומר הגלם מתוגמלת במדיניות מחירים ותמריצים המחזקים את התחרותיות בין החקלאים, ומאפשרים להם להשקיע בשיפור מתמשך של החוות. עבור העגבניות שלהם, מוטי משלמים לחקלאים מחיר שגבוה בממוצע ב-16% ממחיר השוק המוסכם בצפון איטליה. בדרום איטליה אגב ההפרש הזה מגיע ל -30% יותר ממחיר הרכישה הבסיסי.

מקומיות - אחת הגאוות הגדולות של החברה היא בכך שהעגבניות של מוטי היו והנן מאז ומעולם 100% איטלקית, מגיעות מאזורים מוסמכים - במרחק ממוצע של 130 ק"מ מהמפעל - ואפשר לעקוב אחריה עד לחווה ולשדות, בהתאם לתוכנית השקיפות של המוצא הגיאוגרפי שתמיד עשה החברה בולטת.

בדיקות: כדי להבטיח את האיכות הטובה ביותר למוצריה, מוטי בוחר ובוחן את חומר הגלם כשהוא מגיע, ומפקח על כל תהליך הייצור. כ- 96,000 בדיקות מבוצעות לפני קבלת העגבניות שנמסרו על ידי החקלאים; למעלה מ- 4000 בדיקות מעבדה מבוצעות הן על חומר הגלם והן על המוצר המוגמר; כ- 150,000 בדיקות מבוצעות על המוצרים המוגמרים בעונת הקציר וכ- 300,000 במהלך השנה על מוצרים מוגמרים במעבדות החברה עצמה.

ולבסוף, מערכת יחסים הדוקה עם השטח מהווה חלק מ- DNA של החברה. החברה משקיעה בפרויקטים של מחקר וחדשנות בכדי לרתום בצורה הטובה ביותר את העושר הטבעי של הארץ לצרכי החברה.

אין ספק שאחד ממקורות הגאווה הגדולים של מוטי, היא תחרות עגבניית הזהב. העגבניות שמגודלות על ידי החקלאים במיוחד עבור החברה, נקטפות וממויונות ישירות בשדה, על ידי טרקטור מיוחד שקוצר אותן וכבר בשדה עושה מיון אוטומאטי כך שרק העגבניות האדומות והבשלות נקטפות ומועברות למשאית. העגבניות שנקטפו מגיעות למפעל מקסימום 5 שעות לאחר הקטיף, זאת על מנת להבטיח שישמרו על הטריות, הצבע, הניחוח ועל התכונות התזונתיות הטבעיות שלהן.

כ-200 חקלאים ברחבי איטליה מגדלים עגבניות עבור מוטי, את כולם אגב, גאה פרנצ'סקו מוטי לספר כי הוא מכיר בשמם ובאופן אישי. באתר החברה אפשר אפילו להיכנס, לקרוא, לראות סרטונים ולהכיר את סיפורם של כמה מהחקלאים הוותיקים של מוטי.

התמריץ הגדול ביותר של החקלאים הללו נקרא עגבניית הזהב, תחרות נושאת פרסים אשר נערכת מדי שנה, בה החקלאים שהניבו את העגבניות הטובות ביותר, זוכים בסכומי כסף גבוהים, בהרבה כבוד, ואפילו בתמונה בעיתון. איך זה עובד? כ-180 משאיות מחקלאים שונים מהאיזור מגיעות מדי יום למפעל של מוטי, מכל משאית כזאת נלקחת דגימה של עגבניות אשר עוברות בדיקה ממוחשבת, המחשב מוציא מכל משלוח נתונים קבועים מראש כמו מתיקות העגבנייה, ערכה התזונתי, מידת הבשלות ועוד, על ידי קריטריוני ההערכה האלה, החקלאים מקבלים ניקוד, והחלקאי שהניב את העגבניות בעלות הציונים הגבוהים ביותר יהיה זה שיזכה בתואר הנכסף - עגבניית הזהב.

כל זה בא בעצם להמחיש כי מאחורי הטעם הייחודי של המוצרים של מוטי, יש למעשה תהליך בחירה קפדני ביותר של חומרי הגלם הטובים ביותר. כשהמטרה היא כל הזמן לשפר, עונה אחר עונה, את האיכות של זנים שונים העגבניות. אבל זה לא כל הסיפור. במוטי רואים את הפרס הזה גם כפרס לאדמה של החלקאי - הכרה אמיתית וכנה במחויבות וביכולת לחדש בקרב אותם אנשים שמגדלים, קוצרים, בוחרים ומעבירים את הפירות, פרס על הדבקות בערכים של מוטי באופן יום יומי.

כשתשוקה הופכת לאיכות - זה המוטו המתנוסס באתר החברה. שימור הטעם של העגבניות כל הדרך מהשדה ועד שהן מגיעות לצלחת של האדם הפשוט בבית, זוהי מטרת העל של מוטי כבר 120 שנה.

וזה כנראה הסיפור הגדול של החברה, סיסמת הפארם טו טייבל הפכה בשנים האחרונות לרווחת, כאשר היא מדוקלמת, לפעמים כבר כמו קלישאה שחוקה, על ידי פודיז, שפים ומסעדות איכותיות המקדשות את הנושא. אי אפשר להכחיש את הקסם שיש בתפיסה הזאת, ואכן יותר יצרנים קטנים יכולים להרשות לעצמם ליישם אותה כיום, עם תיווך בלתי אמצעי מהצרכן, אבל כאשר באה חברה כמו Mutti, עם ייצור כה המוני ומאפשרת לצרכן הקטן בבית ליישם את הדבר הגדול הזה, אצלו בבית, גם כשהוא סתם רוצה לתקתק פסטה ברוטב עגבניות לילדים לארוחת ערב, זאת המהפכה האמיתית.

הכותבת הייתה אורחת של חברת ריסטרטו, היבואנית של Mutti בישראל