פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לילה בעיר

      צילום: מערכת וואלה! NEWS, יניב גרנות

      רותי ברודו שרדה מלחמות, משברים ואינספור מהמורות בלי לסגור מעולם שום מקום. ואז הגיעה הקורונה

      הסימן הראשון, המטרים, המטריד הוא עיתונים על הרצפה ושקט מוגזם מסביב. זה תמיד-תמיד עיתונים על הרצפה ושקט מוגזם מסביב. כל סרט הוליוודי רצוף קלישאות שניסה להמחיש כמה זמן שהה הגיבור מחוץ לבית, למשל, או כל סדרה שהציגה אי פעם בלשי משטרה פורצים לדירה מוזנחת, הראו לנו כל השנים האלה את אותו דבר בדיוק - שקט מוחלט, דממה רועשת וצורמת כמעט, וערימת עיתונים על הרצפה.

      המטען התרבותי הזה, מוכר ומתיש ככל שיהיה, לא מכין אותך לעיתונים המוטלים על הרצפה בכניסה להוטל מונטיפיורי. זו לא עצלות תסריטאית או קיצור דרך שנועד להזהיר צופים ובלשים כאחד, גם לא עובדים שאיחרו לפתוח או הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה מישהו מאימפריית הברודו מחליט לחפף.

      זו הקורונה.

      מאז שהוקם בשנת 2008, דלתות המלון לא סבו מעולם על צירן. תמיד פתוח, תמיד נגיש. אי עמוס פרחי יסמין בתצורת הקוקטייל שלהם, בים המדומיין המשתרע בין צרפת לוויטנאם. מקום מפלט שמסנן חדשות, מסנן כותרות, מסנן חרדות. ועכשיו, במין נשיכה מרה של מציאות, הכותרות עדיין זרוקות מחוץ לדלת, אבל כל החדשות כבר שולטות בפנים.

      "לסגור מקום עבורנו זה דבר שלא היה קיים", אומרת רותי ברודו, המייסדת והבעלים של r2m, קבוצת המסעדנות והאירוח החולשת על המלון ועל אחיו ברחבי העיר. "בכל המלחמות שעברנו, תמיד שמרנו על מקום מפלט עבור הקהל שלנו, ועכשיו זו פעם ראשונה שאנחנו נאלצים לסגור לו מקום. זה מצב שהוא קשה לנו מאוד".

      הוטל מונטיפיורי והרצל 16, תל אביב (מערכת וואלה! NEWS , יניב גרנות)
      כותרות בחוץ, חדשות בפנים. הכניסה להוטל מונטיפיורי והרצל 16

      לא רחוק משם, בחצר של "הרצל 16" (ושל "דיסקו טוקיו", השלוחה היותר מסעדתית במתחם), הומרו העיתונים בשכבה עבה מהרגיל של עלים וענפים, בוץ ואבק. דלתות הברזל הצרות נעולות אמנם, אך מסדרון האוויר שבמרכז המתחם פתוח לרוחות, פתוח לגשמים, פתוח לכל מה שביניהם - וסגור רק לקהל. המצב דומה גם ב"בראסרי" - מגדלור תל אביבי שעומד בימים אלה חשוך וקודר, וכן ב"קופי בר", מוסד נוסף של הקבוצה, עוד לפני שהשימוש במילה הזו כדי לתאר מוסדות היה מביך.

      המרובע העירוני הזה דומם, אך סניפי ה"דליקטסן" וה"בייקרי" עדיין פועלים, מנסים לעמוד בהנחיות התזזיזיות של משרד הבריאות, ובביקוש הציבורי התזזיתי לא פחות לאוכל מנחם, חיוני. התוצאה, למרות התחביב הישראלי הידוע לחישוב אופטימי מאוד של רווחים כשמדובר במישהו אחר, הפסדית. על פי ברודו, "השירות מצריך אופרציה יקרה, עובדים שמתחזקים אתר ומלקטים שאוספים סחורה ואורזים משלוחים. אלו תוספות כבדות מאד. זה שירות יקר ומסובך שאנחנו מאד אוהבים, אבל עדיין מנסים לפענח מתי נגיע איתו ליעילות ואולי לכדאיות".

      לדבריה, "אנחנו עומדים בימים אלו במצב שהיה עדיף לכולנו לסגור את העסקים ולהיפגש שוב כשיעבור זעם, אך יחד עם זאת מה שמנחה אותנו, ואנחנו נאבקים עליו ברמה שעתית, הם העובדים שלנו והלקוחות שלנו. המפעל שלנו, שמייצר מזון במגוון רחב וחיוני מאוד, הוא הלב הפועם שלנו, אבל גם לב שקשה מאוד לתפעל בגלל הסטנדרטים הגבוהים שלנו. אנחנו נאבקים כל יום למצוא את הכמויות הנכונות אל מול הביקוש, ולספק לכל לקוח את מה שהוא רגיל - ברמת המוצר וברמת האיכות. ההליכה על החבל הדק הזה היא אתגר קשה ביותר עבורנו".

      הצניחה, על פי ברודו, הורגשה מיד עם נחיתת המשבר בישראל, ובאופן גורף. המחיר כבד. "המסעדות והמלון שלנו נסגרו, זאת מכה קשה מאד. עשינו התאמות גם בבייקרי והורדנו שעות פעילות. צמצמנו כוח אדם והוצאנו כ-70% מהעובדים שלנו לחל"ת, למרות שהם הנכס העיקרי שלנו", סיפרה.

      פתרון הביניים - התמקדות באיסופים ובמשלוחים בכפוף לאותן הנחיות - מספק לעת עתה רק כחמישית מהיקף העבודה בימי שגרה, אך מפצה מעט בערכים אחרים, מעולמות תוכן בלתי כמותיים ובלתי כלכליים. "איחדנו את הבראסרי והקופיבר לתפריט משלוחים אחד, במה שהוא מעין מתנה עבור הלקוחות שלנו, שלא צריכים לבחור עכשיו מאיפה להזמין", פירטה ברודו, "חשוב לנו לשמור על קיימות ולספק להם את הטעמים האהובים והמוכרים - חווית בילוי עד הבית. גם בבייקרי אנחנו עושים את כל המאמצים לתת שירות ולהמשיך להעניק לאנשים את פיסת השפיות הקטנה שעוד נותרה פה".

      אותו רצון לשמור על מעט שפיות, קולינרית ותרבותית כאחד, הוליד גם ביקוש הולך וגובר לפינוקים. "מגשי האירוח שלנו נעצרו לחלוטין מהרגע שאנשים התחילו לעבוד מהבית", הסבירה ברודו, "אבל אנחנו כן רואים שאנשים מפנקים את העובדים שלהם ובונים להם מארזי שי, והרבה אחרים מפנקים את המשפחות שלהם והחברים מרחוק - אנשים שנכנסו לבידוד, או כאלה שחוגגים ימי הולדת ואי אפשר לפגוש, למשל. אז אנחנו נותנים להם מענה 'מפנק'. נוצרו 'מוצרים חדשים', או כאלו שהיו קיימים וקיבלו ביקוש גדול יותר".

      לדברי ברודו, "לאורך כל שנות הפעילות שלנו אנחנו מחשבים מסלול, קוראים את המפה, מנסים להבין מגמות ובונים תוכניות לכל מצב, ולכן גם פה בנינו מההתחלה תוכנית שתנסה להתאים לכל תרחיש. גם עכשיו אנחנו יושבים יומם וליל כדי להבין איך ומה נכון להיום, וכמה אופציות אפשריות ליום שאחרי. ברור לנו שדברים ישתנו, חווית הבילוי תשתנה, ואנחנו נצייר לעצמנו מספר תרחישים אפשריים גם בהקשר הזה".

      לפני אותו "יום שאחרי", עם זאת, יגיע כמובן גם ליל הסדר - עוגן כלכלי וקולינרי מרכזי עבור הקבוצה ולקוחותיה, שדורש השנה הכנות לוגיסטיות מורכבות אף יותר. "כל המתכונת של ארוחות החג השתנתה עכשיו", סיפרה ברודו, "אנחנו בונים כבר שמונה שנים ללקוחות ארוחות חג מלאות, שערוכות לעד 12 אנשים, אבל ההנחיות לא לארח את סבא וסבתא ולא את החברים אילצו אותנו למעשה לבנות ארוחות חג לזוג ולרביעייה, ולעשות התאמות בגודל המנות והקינוחים, כך שיתאימו לכל בית".


      בצל האכזבה היחסית מתגובת עיריית תל אביב להתרחשויות עד כה (תשלומי הארנונה נדחו לעת עתה, אך ברודו ורבים כמוה דורשים ויתור מוחלט על התשלומים שהפכו ללא רלבנטיים) והאכזבה הנקודתית של תושבי שכונת כוכב הצפון, שהיו אמורים לצבוא כעת על "דליקטסן" חדש וקרוב לבית ("כל השכונה ממש חיכתה לנו"), מבטיחה ברודו "לעשות הכול כדי להיות פה גם ביום שאחרי", תוך שהיא מנסה לזקק לשיח גם מעט אופטימיות, מוסר וחשבון נפש פרטי. "יש תחושה של צניעות והתכנסות פנימית. בעיני זה הדבר הכי טוב ויפה שיצא מזה", הודתה, "אלו פרופורציות אמיתיות, שדורשות מאיתנו להיות צנועים יותר. זה תמיד טוב".