Blåsväder
המקבילה השבדית לסערה, או מזג אוויר סוער. נפוצה במיוחד בדיווחים עיתונאיים ציוריים על מצוקה וצרות, ונחשבת (כמו בישראל כמובן) לאחת המילים הפופולריות ביותר לשימוש בכותרות כלי התקשורת
מייקל רוטשילד ראה את סערת הקורונה מתקרבת שבועות ספורים לפני שישראל נרטבה. הדיווחים המרוחקים מסין על נגיף קטלני חדש לא הטרידו אותו יותר מדי אמנם, אבל כן חדרו את השריון הנינוח שעטף את עולמו, וחילחלו במהירות פנימה. רוטשילד אינו רופא או חוקר מחלות, כלכלן או מנהל מערכות ציבוריות. הוא אופה. וככזה, בתחילת השנה האזרחית החדשה הוא עדיין הרשה לעצמו להתעסק בדברים הקטנים והמהנים של החיים. תכנון טיול פסח משפחתי לתאילנד, למשל. ובאופן ממוקד יותר - ההבנה המצערת שהטיול לתאילנד הולך להתבטל בגלל אותה סערה שהחלה לצבור אנרגיה בסין, בדרכה לשיתוק העולם. לא רופא, אבל קצת חזאי.
"אפשר להגיד שהייתי מוכן לסיפור הזה, כי היו לנו הזמנות שעשינו חצי שנה מראש לפסח הזה, לקראת יום ההולדת ה-70 של אבא שלי", סיפר, "אז כבר בינואר התחלתי לשים לב יותר לחדשות מאסיה, ודי מהר הבנתי ש'נדפקנו', ושלא נוכל לנסוע". בני משפחתו הגיבו כמו ישראלים רבים אחרים. "הם אמרו לי 'שטויות, זה לא ביג דיל', אבל השבועות חלפו והעניינים נהיו רק יותר ויותר גרועים. כשישראל החליטה לסגור את עצמה, הבנתי כבר שהקורונה לא תשפיע רק על החופשה שלנו, אלא גם שצריך לשבת ולחשוב מה אני עושה עם העסק".
העסק הוא "פיקה", מאפייה שבדית בעלת שני סניפים תל-אביביים, המציעה בשגרה לתושבי העיר הלבנה את השילוש הקדוש שלהם - קפה, מאפה ואפיל סקנדינבי. הסניפים קטנים (ברחוב תושיה ובצפון-צפון דיזנגוף), נטולי שולחנות כמעט לחלוטין, ומעודדים דינמיקת טו-גו שהתאימה לימים הראשונים של המשבר בלבד. "הייתי משוכנע בהתחלה שהעסק גמור", סיפר רוטשילד, "אם הילדים נשארים בבית, אז ההורים לא הולכים לעבודה, ולא מגיעים אלינו. גם תושבי השכונות שליד פחות ייצאו מהבית הרי, וכשהם יצטרכו לקנות אוכל, עם הדאגות הכלכליות בראש, הם יחשבו על קורנפלקס לילדים, לא על מאפים. פחדתי, וזה עוד לפני שידעתי שהמצב הולך להיות כל כך קיצוני כל כך מהר, אבל הייתי חייב לשבת ולמצוא משהו".
"אמרתי לעובדים שאני לעולם לא אסגור את המאפייה, אבל שאני גם לא בטוח כמה בדיוק נצטרך להקריב כדי להשאיר אותה פתוחה. אני הולך להיות כאן, זה ברור, ואני לא רוצה להוציא אף אחד לחל"ת. אני רוצה שכולם ימשיכו לעבוד, אבל אני לא יודע אם נוכל לשלם את אותה משכורת. אין לנו הרבה צוות, בסך הכול 12-14 אופים ועובדי דלפק, אבל זה גם מה שעושה אותנו כל כך קרובים, והרגשתי ממש רע. אני יודע שהם צריכים לשלם שכר דירה וחשבונות. הכי קל עבורי היה להגיד לבעלי הבית של שני הסניפים שאני סוגר לתקופה הזאת ונשאר מאוזן, ולהתחשבן איתם אחר כך. הסיכון היה להישאר פתוח ועובד. דיברתי איתם, והם היו מאוד נחמדים והסכימו לעזור. לשמחתנו, בסוף לא הייתי צריך את העזרה שלהם".
Ända In I Kaklet
המקבילה השבדית ל"נלחם עד טיפת הדם האחרונה". לקוחה מעולם השחייה, ועוסקת במאמץ השחיינים התחרותיים להיאבק עד הסוף, עד שאצבעות ידיהם נוגעות באריחי הבריכה, לעשות כל מה שאפשר כדי לנצח
רוטשילד ואנשי "פיקה" קפצו למים העכורים של ביצת הנגיף והחלו לבעוט. "המצב החמיר מיום ליום. כל הלקוחות שלנו הפסיקו לבוא, בתי קפה שאנחנו מוכרים להם מוצרים סגרו גם הם. הייתה פאניקה שדרשה תגובה מהירה, שינוי, התאמות. היתרון של להיות קטנים במצב הזה הוא שאנחנו יכולים באמת לזוז, לעשות משהו שונה, להיות גמישים".
הצעד הראשון היה לשבת על המחשב שלושה ימים (ושלושה לילות) רצופים, ולבנות מאפס עמוד הזמנות למאפייה. "אנשים שאלו אותי בעבר למה אין לנו משלוחים וחנות אונליין, אבל זה לא קל כמו שזה נראה. אנחנו לא רגילים לעבוד ככה. זה ניהול מלאי אחר, ואפייה שונה לגמרי - כזו שמתבססת על הזמנות ולא יוצאת לוויטרינה. גם האריזות, והמכירות, והטלפונים", הסביר רוטשילד, "לא היה לנו כלום קודם, אבל הצלחנו לעשות הכול בעצמנו, עם חברים וחברים של חברים. התקשרנו לאנשים שאיבדו את העבודה שלהם ושאלנו אם הם רוצים לעזור בשליחויות. תוך כמה ימים הכול היה באוויר, והתחלנו לקבל הזמנות".
ההתחלה הייתה כאוטית ומלאת אדרנלין, מפוחדת ומרגשת. "האתגר הפעיל אותי", הודה רוטשילד, "והצלחתי איכשהו להתבונן מהצד בכל האנשים והעובדים ולראות ניצוצות של כיף. קצת אקשן, משהו חדש". אותם ניצוצות מספיקים, לעת עתה לפחות, לדחות החלטות שכר כואבות ולשמור על המוראל והאנרגיה. "חלק מהעובדים חשבו אחרי כמה ימים שהם עושים עבודה רעה, אבל עודדתי אותם ואמרתי להם להרים את הראש. זה חדש, זה עסק אחר לגמרי, מודל פעילות שונה. אני גאה בהם וגאה בזה שהצלחנו להשאיר את כולם. אנחנו עדיין מפסידים כסף, אבל הרבה פחות מהימים הראשונים של המשבר. המשכורות נשארו בינתיים אותו דבר, ואמרתי לעובדים שניקח את זה חודש בחודשו, ושאם יהיו רווחים נחלק את זה בין כולם. אני אפילו לא רוצה להרוויח בתקופה הזאת, רק לשרוד, להחזיק את הראש מעל המים".
Ställa Mot Väggen
לדחוק מישהו לפינה או לקיר. רווח בשפה השבדית כביטוי שמתאר כיצד אדם אינו יכול להתחמק מאחריות. הפך ויראלי כשהפעילה הסביבתית גרטה תורנברג מעדה בלשונה ותירגמה אותו לאנגלית כך שיווצר רושם כאילו מנהיגי העולם "צריכים לעמוד בגבם אל הקיר"
נכון לזמן שבו נכתבות שורות אלה, נמנו כ-12 אלף חולי קורונה ברחבי שבדיה, ויותר מ-1,200 מתים. המספרים המאמירים הם תוצר של אסטרטגיית התמודדות שונה מרובן המוחץ של מדינות העולם, המבטלת את הצורך באכיפת סגר, ונשענת בעיקר על מחויבות אזרחית לשמירה על ריחוק חברתי. אירועים והתקהלויות של יותר מ-50 בני אדם בוטלו, וביקורים בבתי אבות נאסרו, אך המדינה כולה תויגה כבר, בחשש אך גם בלעג, כ"קבוצת הביקורת" הגדולה ביותר של המגיפה.
הגישה הרכה יחסית עוררה עניין רב בקרב חברי הקהילה הבינלאומית, ודיון פנימי סוער במדינה עצמה. מאמר ביקורתי חריף (וחריג) שפורסם בעיתון "Dagens Nyheter", למשל, טען כי המדיניות האמורה נכשלה, תוך הפניית זרקור למספר המתים והשוואתו לשכנות הנורדיות. "היינו רוצים לחשוב ששבדיה מחזיקה בתפיסה מתקדמת, צופה פני עתיד, בעיקר כי תמיד הייתה לנו גישה שונה להתמודדות עם מגיפות מאשר לשאר העולם", נכתב, "אך טעינו".
המאמר, עליו היו חתומים 22 רופאים, מומחים וחוקרים בכירים מהמדינה, זכה לביקורת נגדית, ורוטשילד עצמו מנסה להסביר את תפיסת העולם המקומית תוך שהוא מדלג על מוקשים פוליטיים ונמנע מקביעות מקצועיות. "לשבדיה יש גישה קצת שונה, במיוחד בהשוואה לישראל, והרבה פעמים נוטים לפרש אותה בצורה מעט מוטעית. המשמעת אחרת. קשה קצת להסביר את זה, אבל שם אנשים מאמינים יותר לרשויות. סומכים עליהן, מקשיבים להן ומכבדים אותן. זה נובע מכך שהממשלה נשענת על מומחים ומדענים, ולכן קל יותר לשווק את זה לאזרחים".
שטקוהולם, עיר הולדתו, ספגה עד כה מאות מתים (616 נכון לכתיבת שורות אלה) ואלפי חולים (כ-5,000). "המצב שם לא קל. אמא שלי, לדוגמה, לא יוצאת כמעט החוצה ולא פוגשת את הנכד שלה. חברים שלי מספרים גם הם על קושי כלכלי ומצוקה עסקית. בתי הספר היסודיים עדיין פתוחים, ואנשים יכולים ללכת לעבוד, אבל המכירות ירדו גם שם. בלי להגיד מה רע ומה טוב, ברור כמעט לחלוטין שהמכה הכלכלית לא פחות מסוכנת מהנגיף עצמו. נראה בסוף מה עדיף, כרגע אף אחד לא יכול לדעת".
Fika
המונח השבדי להפסקת קפה, בדרך כלל זו המתקיימת בשעות הבוקר או אחר הצהריים, בחוץ או בבית, וכוללת מפגש עם חברים, בני משפחה או חברים לעבודה. בתפריט: קפה חזק או תה, ומשהו מתוק ליד (או כריך כמובן). כך או כך, פיקה אינה באמת מתאבססת על האוכל או על הקפה, אלא מתמקדת בזמן עצמו, ובמה שאתה עושה איתו - שיחות, התכנסות פנימית, חברות
רוטשילד עלה לישראל לפני יותר מעשור, וחי בארץ עם אשתו ושלושת ילדיהם. הדרך המפותלת שהובילה אותו בסופו של דבר ל"פיקה" כללה התלבטויות וסימני שאלה רבים, מחסומים ארעיים ומכשולים אינספור - אך היא גם הכינה אותו, כנראה, מעט טוב יותר לפגוש במשבר הנוכחי.
"אנחנו פשוט חייבים להילחם, לא לוותר, לשרוד", הסביר, "בשבילי זה כמובן עניין אישי. עשיתי כזה שינוי גדול בחיים שלי, שמתי כל כך הרבה על כף המאזניים, ואני לא יכול לוותר. בשבוע הראשון של המשבר עשיתי הכול בעצמי. אפיתי, ניקיתי, נסעתי עם האוטו וחילקתי משלוחים. חשבתי שנדפקנו, אבל הצלחנו להשתנות, להיות יצירתיים ולשמור על המכונות עובדות. הלקוחות רואים את זה, ואנחנו מצליחים אפילו להגיע לקהלים חדשים בערים שלא ראו אותנו עד עכשיו".
ערב חג שני של פסח, ו"המאפייה הסקנדינבית הראשונה במזרח התיכון", כהגדרתה, מנערת את עצמה בתזזיתיות, משילה פירורים מפינות חבויות במטבח, מתנקה. שלוליות גדולות של מים וסבון נקוות בין התנור התעשייתי והבלנדר המפחיד, מחליפות לימי החג בלבד את הפחמימות המגרות והבלתי קונבנציונליות, עתירות ההל והזעפרן וקרם השקדים. הזמנים קשים, דורשי נחמה, ופיצה חדשה, מבצק שאור, מצאה את עצמה בתפריט המשלוחים. "פיקה", כאמור, עושה מה שאפשר כדי לשרוד. "אני לא מוכן שזה יהיה סוף המסע שלי", התעקש רוטשילד, "עוד לא סיימתי".