בני קנטר בן ה-72 לא מגיע ל"פקין" כבר ימים ארוכים. מגיפת הקורונה הרחיקה אותו מהמסעדה שהייתה לו בית שני ב-30 השנים האחרונות (מינוס טיול תרמילאים בן חצי שנה בהודו), ואילצה אותו להישאר בבית הראשון שלו, ולהתגונן. סדר היום קבוע, "כדי לשמור על השפיות", ומקצועי, כי מישהו צריך לדבר עם הלקוחות: השכמה מוקדמת, טיול עם הכלבה בשדות המוריקים "לפני שכולם יוצאים החוצה", מקלחת וגילוח. ב-9:00, לבוש בגדי עבודה, הוא מתיישב על הטלפון בתפקיד כפול - מנהל מסעדה ופסיכולוג.
"לקוחות שיושבים במסעדה אני יכול עוד לראות. מישהו מרים יד, משהו תפס לי את העין, אבל קופסאות הטייק-אווי יוצאות מפה סגורות ואטומות, אז אני מתקשר לאנשים ושואל איך היה האוכל. לכולם, עוד לפני התפשטות הנגיף", תיאר קנטר, "בכל יום ראשון, למשל, אני עושה יותר מ-300 טלפונים, לכל מי שהזמין אוכל בשישי-שבת. זה נהדר, כי זה מאפשר לי לקבל פידבק. 90% מהאנשים לא נוהגים להתלונן, אז אני לומד ככה מה לא בסדר, מזכה אותם אם צריך, מדבר ומתעניין. אני לא משאיר את הפצצה הזאת דרוכה. אני היחידי בארץ שעושה את זה, ויש לזה הד מדהים. אני נותן לאנשים אפשרות להוציא החוצה דברים, ושומר ככה גם על קשר בריא עם הלקוחות".
לאורך השנים, שיחות הפידבק הללו היו ארוכות יותר עם לקוחות מבוגרים, "שחיפשו גם מישהו לדבר איתו", כהגדרתו. "הם לבד, ומתחילים לשוחח איתך על הא ועל דא. הבדידות הכתה אותי בכאב שלה, והמצוקה מובנת, אז התחלתי לענות". בשבועות האחרונים, עם זאת, הפכו השיחות הללו לשכיחות יותר ויותר, וחצו מגדרים, פלחי אוכלוסיה וקבוצות גיל מובחנות. "אם לקוח מחזיק אותי עשר דקות על הקו עם כל סיפור חייו, ברור לי שהוא צריך לדבר עם מישהו ולהוציא את זה. הילדים לא יכולים לבוא לבקר, הנכדים לא יכולים לבוא לבקר, ואני מקשיב. זה אחד התפקידים שלי, ואני עושה את זה באהבה רבה", סיפר.
תופעה מורכבת נוספת שעולה באותן שיחות, לטענתו, היא שדרוג עולם הערכים של הקהל הישראלי. "אני מרגיש שהלקוחות לא רוצים להתלונן בימים האלה. לא נעים להם. גם מי שכבר רוצה להעיר משהו, מסייג ישר ואומר לי שהוא 'מבין שזו תקופה קשה'. הם לא רוצים זיכוי, מבינים את המצב. בעיני זו הפסיכולוגיה של המשבר". כך, העיד, אפילו שעות הלחץ של ערבי שישי, המאופיינות לעתים קרובות באיחורים קלים במשלוחים הגדולים לבתים ולארוחות המשפחתיות, זוכות ל"הנחת קורונה" התנהגותית. "עשרות שנים ב'פקין' ואני יכול להגיד שאין שישי שאין בו איחורים. היום, גם אם אנשים רוצים להתלונן, הם יגידו אולי שהיה איחור, 'אבל אני מבין שזה קשה'. גם אני וגם הם רואים חדשות, כולם יודעים שמותר להכניס רק עשרה עובדים במשמרת. זו התוצאה, והיא מובנת".
"פקין" האסייתית חולשת כבר 42 שנים על צומת הפיל האסטרטגי, המחבר את צפון תל אביב לאזור השרון. "כשבאתי למסעדה ב-1990, זה היה מקום של 20 מטר שולחנות ו-12 מקומות ישיבה", שיחזר קנטר, "היה ברור לי שאני צריך לפתח עסק של טייק-אווי. אז זה אפילו לא היה בחיתוליו, ואנחנו הפכנו לאימפריה של משלוחים. במלחמת המפרץ היינו במשך שלושה שבועות המסעדה היחידה שעבדה באזור. ארבעה ימים אחרי שהטילים הראשונים נפלו בישראל כבר פתחתי למשלוחים. היחידי. אנשים רצו לנשק לי את הידיים. בחמש אחר הצהריים הכביש היה כבר ריק. שליחים הגיעו מהמסעדה להרצליה בשש-שבע דקות, חצו באדום כי הכביש היה ריק. כמות ההזמנות הייתה היסטרית. שליחים לדעתי קנו מרצדס אחרי התקופה הזאת. אחרי שבועיים פתחתי את המסעדה. שמנו טרנזיסטור במטבח, וברגע שאמרו 'נחש צפע', הייתי צועק 'לסגור את הגז!', והיינו רצים עם הלקוחות למקלט מאחורה. הייתה פאניקה אז בציבור, אבל באיזשהו מובן, לא היה כזה ואקום כמו עכשיו".
מאז ועד היום, הוסיף, "רוב התזרים של 'פקין' זה משלוחים ואנשים שבאים לקחת. לכן, הפגיעה עכשיו עדיין מורגשת, אבל לא כמו במסעדות שבכלל לא יודעות מה זה טייק-אווי, או שהחלק הזה אצלן הוא קטן, או שהתפריט שלהן לא בנוי לזה". עם כניסתן לתוקף של מגבלות התנועה, אמר, "היה כבר ברור שהטייק-אווי יעבוד. בשלב הראשון, כשאנשים עוד היו יכולים לבוא ולאסוף אוכל, ממש אפשר היה לראות איך זה עולה ועולה ועולה ועולה. אחר כך, כשגם זה הוגבל, כמות המשלוחים זינקה".
המשבר, שתויג בתחילה בעולם כולו כ"משהו שקורה בסין", נשא עמו נזקים כבדים למסעדה דווקא בגלל הקישור הגס הזה. "זה נורא פסיכולוגי", הסביר קנטר, "כל הזרקורים וכל האצבעות היו מופנים לסין, אז הייתה ירידה בעבודה. לקוחה אחת שרצתה לבוא למסעדה שאלה אותי לפני אם אנחנו מחלקים מסיכות. 'מה זאת אומרת, זה אוכל סיני', היא הסבירה לי. לקוח אחר, שכבר ישב במסעדה וקיבל ממני המלצה, עצר הכול ואמר "רגע רגע, אבל זה אוכל סיני. אתם מייבאים אותו, לא?". אנשים נכנסו לכזה פחד, שהם הפסיקו לחשוב בהיגיון, וזה הורגש בהיקף העבודה במסעדה וגם במשלוחים. היו גם כאלה ששאלו מתי העובדים שלנו הגיעו, מתי הם היו בחופש. אמרתי להם שיירגעו. העובדים, אגב, מאוד מודאגים כי יש להם משפחות בסין, אבל זה לא מה שעניין את הלקוחות. למעשה, אני מרחם היום על המסעדות האיטלקיות או הספרדיות או הצרפתיות. אנשים עוד יחשבו שהאוכל שלהן מגיע משם ויפסיקו לאכול אותו".
מאבק המסעדנים מול "וולט" חולף בצורה רגועה יחסית מול דלתות "פקין" ומערך המשלוחים העצמאי שהיא השכילה לפתח לאורך השנים, אך הדי המשבר מגיעים בכל זאת לקנטר. "מתקשרים אליי אנשים שהיו עובדים שלי בעבר, אנשים עם משפחות וילדים שמצאו את עצמם עכשיו בלי עבודה, ורוצים לעבוד כשליחים. זה קורע את הלב".
המסעדה עצמה הוציאה לא מעט עובדים קבועים לחל"ת, ממלצרים וברמנים ועד עובדי דלפק ואחראי משמרת צעירים שעדיין גרים עם הוריהם, ונאלצו לוותר על העבודה בצל החשש שיסכנו את בריאותם וידביקו אותם. קנטר מעריך כי הטלטלות האלה כאן כדי להישאר. "חלק מהמקומות לא ישרדו וייסגרו. לחלק ייקח זמן ניכר להתאושש, ולא כל העובדים שהוצאו לחל"ת במסעדות השונות יחזרו חזרה".
לא רחוק מהמרפסת של קנטר, אני מתבקש לעטות מסיכה ולחבוש כפפות לפני הכניסה לפקין. המראה, כיאה לתקופה, דיכוטומי להחריד - שולחנות ריקים וכיסאות מקופלים לצד דלפקים עמוסי שקיות טייק-אווי, מוכנים למשלוח. האימפריה של קנטר מוסיפה לנוע.
"משלוחים וטייק-אווי זה המומחיות שלנו, וזה באמת מזל. מצד שני, העבודה ירדה", סיפר אור, מבעלי המסעדה, תוך שהוא מאשש את החשש הישראלי המוקדם מ"אוכל סיני" מאיים. "אנחנו וכל המסעדות האסייתיות בארץ חווינו את הקורונה הרבה לפני שהיא הגיעה לפה. ברגע שזה התחיל בסין, ברגע שהתחילו לסקר, זיהינו ירידה ולא ידענו מה קורה. הרמתי טלפון לקולגות, מסעדות אסייתיות אחרות באזור, וכולן חוו את זה. פתאום, כשמנהל הסושיאל שלנו ניסה לשחזר, הבנו שזה חייב להיות משהו בראש, אסוציאציה. אתה יושב ורואה חדשות כל היום, ומראים שם מה הולך באסיה, וכשאתה חושב מה לאכול אחרי החדשות, הדבר האחרון שאתה רוצה להכניס לפה זה אוכל סיני. 'פקין' היא מסעדה סינית, אבל זה פגע בכולן - סושיות, יפניות, וויטנאמיות".
המכה הראשונית נבלמה אמנם, אך רעידות המשנה לא פסקו. "אולמות האירועים, הברים, בתי המלון וחברות הקייטרינג הפסיקו לעבוד והכניסו את כולנו לסחרור", תיאר, "ספק מגיע אליי עם צ'קים שבוטלו ואומר לי שמחיר העוף עולה. אני למעשה היחידי שקונה עכשיו, אז ממני הוא יכול לקחת. במובן מסוים, אני שומר עליהם. מישהו שעובד עם הבנים שלו כל היום ומבקש ממני 5,000-6,000 שקל לעכשיו, מה שאני יכול לתת לו, אני נותן, איך אפשר שלא?".
הצד השני של השרשרת, עם זאת, מגיב מעט אחרת. "בערב אני רואה בחדשות את החיבוק לרופאים, ובמבצע 'צוק איתן' אני זוכר איך שלחו לנו חבילות לעזה. עכשיו אני מקבל את החיבוק הזה מהלקוחות שלי", סיפר. "אנשים מתקשרים אחרי שהם קיבלו הזמנה ואכלו רק כדי להגיד תודה ומזל שאנחנו עובדים. בסוף, אנחנו נותנים פה אוכל מנחם, שבסופו של יום קשה להכין בבית כמו שצריך. אנשים עושים ערב המבורגרים ואופים אפילו פיצות, אבל רול סושי מפנק קשה לשחזר, וכך גם מנות שיוצאות מווק שעובד ב-400 מעלות. זה שירות שמציל את הלקוחות. הם תקועים בבית, בישלו כבר כל מה שאפשר לבשל, ועכשיו הם אסירי תודה ומחבקים אותנו".
הדברים עולים בקנה אחד עם תחושותיו של קנטר, שמזהה כבר כיצד "נמאס לאנשים לשבת בבית, והם רוצים לבוא למסעדה". להערכתו, "עכשיו אף אחד לא מרוויח, אבל מי שיצליח להחזיק את הראש מעל המים, לשרוד ולצוף, ייהנה אחר כך מ'בייבי-בום' של אוכל ומסעדות".
אחר כך, עם זאת, תגיע ההתפכחות. "החיים ישתנו. תמיד אמרתי שמסקרן אותי לראות מה מכל איומי הארמגדון יגיע בסוף. לא חשבתי שאני אשב במרפסת הביתית שלי ואסתכל איך העולם מחלק את הקלפים שלו מחדש", מעיד קנטר, תוך שהוא מנסה להפיק מעט לקחים מהמשבר. "אנחנו מעולם לא היינו מסעדת-שף. מעולם לא גבה לבבנו, אבל כן יש מסעדות שצריכות לעשות עכשיו חשבון נפש", אמר, "בתנ"ך, המילה משבר מציינת גם את הנקודה ברחם שאליה מגיע העובר לפני הלידה, וממנה הוא יוצא לעולם. אלו חיים חדשים, וגם זו הזדמנות לחיים חדשים, לענף ולכולנו".