מסך ענקי עומד על רצפה עטופת מחצלות טטאמי מיובאות, במה שהוא כנראה עימות המזרח-מערב הבוטה ביותר מאז ג'רמי לין וכרמלו אנתוני. חצר יפנית קטנה זולגת פנימה דרך חלונות הזכוכית הגבוהים, מים מפכים במזרקה, עץ בונזאי משקיף על שורות אבנים קטנות ומגורפות. הכול כלול, מלבד החתולה שמתעקשת לפרוץ את סבך הבמבוק ולהזריק פנימה מעט מרחוב נחלת בנימין.
בצד, אחת העובדות רוכנת מעל ערימת שקיות נייר למשלוחים ומחתימה אותן אחת-אחת. הברכיים כפופות, הגב בטוח כואב ואני נזהר מלשאול שאלות מעצבנות שהתשובה עליהן ברורה ושהעיניים מתשדרות אותה טוב יותר ממילים. היא מתנחמת במוזיקה. הטלפון מתחבר, מנער את שומר המסך הכחול והגנרי. מוריסי מתחיל לשיר, ובאותה שניה אני יודע שלא הייתי יכול לקנות בכסף פתיח מתאים יותר. "אני יודע שזה נגמר, אבל אני עדיין נאחז, לא יודע לאן עוד אוכל ללכת". המילים מנצ'סטר, הטטאמי טוקיו, הקורונה תל אביב. לפני כשנה, הגדיר עמית סלונים את השיר הזה כ"אחד המדכאים בתולדות המוזיקה המודרנית". עכשיו אפילו משפט דרמטי כזה הוא בסך הכול עוד אנדרסטייטמנט.
חדר ה-VIP של "מנטנטן" היה מוכן כבר לערב ההשקה שלו, שעות ספורות לפני שהנגיף סיחרר את העיר והשליך בקצוותיו מאפרות מתפקעות, גבעות של קופסאות פלסטיק ועובדות שמשתמשות במוריסי כתרופה לחל"ת. אירועים פרטיים נסגרו ביומן, ותור השתרך גם לחלל הזה - שלוחה אינטימית של המסעדה המצליחה, שמדגישה עוד יותר את הזיקה היפנית שלה. "ביום שקיבלנו הודעה על סגירה הייתה אמורה להיות מסיבת עיתונאים. לחדר הזה היו לנו כבר הזמנות לשבועיים קדימה, וביום שבו הודיעו לנו שחייבים לסגור, היה מחוץ למסעדה תור של שעה וחצי", תיאר יריב ברונשטיין, מבעלי המקום, "גם בתקופת הביניים - כשהקורונה כבר הייתה בחוץ אבל עדיין היה אפשר לפתוח - עדיין עבדנו טוב ולא כל כך נפגענו מזה. לא שזה עזר לנו אחר כך".
וכך, באבחה אחת, 90 דקות המתנה הפכו לכ-45 ימי נעילה. עד עכשיו. "איפסנו את הכול באותו רגע, לא חשבנו על שום דבר. היינו אופטימיים. עבדנו יפה ארבע שנים וחשבנו שנצליח להחזיק את הראש מעל המים במשך חודש, חודש וחצי, אפילו חודשיים", הודה ברונשטיין. החודש תם, כל הבינג'ים והחסכים התרבותיים הושלמו, וההבנה חילחלה - הקורונה כאן כדי להישאר, וגם מי שלא רצה להיכנס למשלוחים, כהגדרתו, "צריך עכשיו להכניס כסף, להתגלגל, לשמור על עצמנו, לשמור על היחס מול הספקים ולתת קצת פרנסה לאנשים אחרים".
"מנטנטן" היא האחיינית הישראלית של ראמניה יפנית ותיקה באותו שם. מרובע השותפים, שכולל חוץ מברונשטיין גם את אסף מנחם, נדב נאמן ואורון שוורץ, "ייבא" אותה ארצה לפני כארבע שנים מרובע שינג'וקו בטוקיו, ואחרי ריצה קצרה אך מוצלחת בשוק אלנבי-רוטשילד, העביר אותה 300 מטר צפונה, לחלל שאיכלס בעבר לא מעט מוסדות תל אביביים. המארג המורכב של המסעדה כולל גם ביקורים תכופים של מאקוטו אוקאזאקי, השף של מסעדת האם, וכן טאץ' מקומי יותר תוצרת השף ניסן אלחסוב. "אנחנו עובדים ביחד כמו משפחה, אין צעד אחד טוב שמישהו מאיתנו יכול לעשות לבד", תיאר ברונשטיין.
שיטת העבודה המסורתית מיפן עוברתה במלואה, לרבות הבישול בסירי לחץ, טחינת המרק באמצעות "משוטי" עץ גדולים וסינון מרובע של הנוזלים. התוצאה היא ראמן עשיר, יסודי, עז-טעם, עם מגבלה אחת עיקרית - איך לעזאזל משנעים אותו במשלוח?
"אמרנו שאם כבר נכנסים למשלוחים, נעשה את זה כמו שעשינו את המסעדה", סיפר ברונשטיין, "הבאנו מהנדס מזון ובדקנו איך אפשר להוציא הכי טוב את הראמן, כדי שאפשר יהיה להכין אותו בבית כמו פה, או לפחות כמעט כמו פה".
התוצר, בתום שלושה שבועות של ניסויים, הוא תפריט משלוחים רחב יחסית בכיכובה של מעין "ערכת DIY" מהבילה, או פאזל-ראמני שחלקיו כבר מוכנים, ולסועד הביתי נותר רק לחבר אותם. בקערה המתכלה אותרו, בין היתר, שקית ואקום עם ציר המרק עצמו, אטריות שזקוקות לחימום קל בלבד, בקבוקוני רוטב, ביצה חצי-רכה, תבלינים ואפילו דף הוראות מאויר שלא מאפשר נפילות. בסך הכול, מדובר כאן בדקות ספורות של התעסקות מטבחית כיפית יחסית, שמשמעותה מרק אידיאלי, ולא משלוח שהוכן 45 דקות קודם, ועשה את דרכו הביתה בתוך ארגז אופנוע. מיטיבי האינסטגרם יוכלו גם לספר לעולם שהם "הכינו ראמן", ואף אחד לא ילשין.
הדלתות השקופות של "מנטנטן" מכוסות כבר ימים ארוכים בניירות אטומים, נטולי חרכים ונטולי חיוך. ידיות העץ שלהן מוחזקות באזיקונים, במה שהוא ללא ספק סמל למצב הרוח של המסעדה ושל העיר כולה. "אנחנו מארחים פה, זה הדבר שאנחנו הכי אוהבים לעשות", אמר ברונשטיין, "השותפים הם גם אלה שמבשלים, היחידים שיודעים את המתכונים, אלה שמערבבים ומועכים וטוחנים ועושים. ישבנו בבית, קראנו כל מה שיש לקרוא וראינו את כל מה שיש לראות, ודמענו וצחקנו, וכמה אפשר. די, אנחנו רוצים לעבוד. זה מחזק, ומפרה ומחיה אותנו".
הכיסאות המשוכללים בחדר הפרטי נטולי רגליים, אך הם אינם מקרקעים את הדיבור על התוכניות העתידיות, ולא פוגעים בשאיפה לצאת ליום שאחרי בצעד בוטח לפחות כמו זה שסגר את היום שלפני. "בתחילת כל הסיפור עם הקורונה הייתי בלונדון, לבדוק אפשרות לפתוח סניף שלנו גם שם", סיפר ברונשטיין, "הכול נעצר לנו, אבל אנחנו לא מוותרים אף פעם. דרסו אותנו בשוק אבל נשארנו שנה אחרי כולם, דרכו עלינו ואמרו שלא נקבל פיצויים, אבל שילמו לנו. יש לנו אחד את השני, וזה הכוח שלנו. בשלוש שנים פתחנו את אותה מסעדה פעמיים, עכשיו אנחנו בטוח לא ניכנע".