פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שיר רחוב

      צילום: יח"צ, הקוסם

      זאת הייתה ההפסקה הארוכה ביותר של "הקוסם". עכשיו הגיע הזמן לחזור ולעמוד מול הקורונה

      השריפה הגדולה שפרצה במאי 2001 בתוך הדיזנגוף סנטר כילתה חלקים גדולים מהבניין הצפוני של מתחם הקניות התל-אביבי. היא הותירה אחריה אפס קורבנות אך גם שביל ארוך מאוד וחרוך מאוד של חילופי האשמות והבדלי גירסאות, שסופו בריחה קולקטיבית מאחריות, כנהוג במקומותינו. עשן עטף אמנם את אזור השריפה, אך הוא לא היה סמיך מספיק בשביל להסתיר את המחדלים שהובילו אליה. מפקד תחנת ירקון של המשטרה ועיריית תל אביב, הנהלת הסנטר, מכבי האש ושר הפנים - כולם החלו לתפוס עמדות מיד כשהרחובות הסמוכים כוסו במעטה מביש ומכוער. עוד מכה אפורה ירדה על העיר.

      19 שנים אחרי, מנער אריאל רוזנטל מעליו מכה נוספת, כבדה הרבה יותר, ומנסה להקיץ. השריפה ההיא קטלה לו חלום מסעדתי צעיר, אך הובילה אותו בסופו של דבר למפגש הרחובות המלכותי של שלמה וג'ורג', ולהקמת "הקוסם". מטרים בודדים הצידה מאותן להבות היסטוריות, מנסה כעת רוזנטל לפצח נגיף בלתי נראה, ויזואלי הרבה פחות, אך מאיים - בדיוק כמו אותה אש - להקריס הכול מבפנים.

      "סגרנו כמו כולם ביום שישי, אבל עוד לפני זה כבר הורגשה ירידה", תיאר את השתלשלות אירועי הקורונה מנקודת המבט האישית שלו, "שבוע קודם, היה אפשר לראות איך הרחוב מתרוקן כבר בסביבות 19:30-20:00, כי אנשים העדיפו כנראה להיצמד לחדשות בשעות האלה. ממש הרגשת ירידה. דיברו על הקורונה, כן, זה היה באוויר, אבל עוד לא היה את ה*בום*".

      מסעדת "הקוסם", תל אביב (יח"צ , הקוסם)
      דרושות שנים של התאוששות. "הקוסם"

      "הבום" המדובר, בניגוד לאינספור הגזמות והפרזות מאוסות בשנים האחרונות, היה "בום" כהלכתו, לא סתם משהו שינון מגל מכניס כדי לסגור ציוץ, אלא רעש חזק, מטלטל, מורגש. סוגר דלתות ומנפץ חלומות. הדיו עדיין לא שככו, ורוזנטל, נראה, הוא בין היחידים בעיר שיכול להסתכל לו בלבן של העיניים ולא לחשוב על כניעה.

      "בכל עולם המסעדות, עסקים כמוני - אוכל רחוב ומקומות דומים - יהיו אולי הכי קרובים לחזרה למה שהם היו לפני הקורונה, וגם זה ייקח המון זמן. אנחנו ישבנו בבית חודש וחצי כמעט על היום, בלי תזרים, ועכשיו אם הכול יילך אופטימי, עדיין אנחנו מדברים על כמה שנים של התאוששות מהשבועות האלה, לא פחות", הסביר.

      המנעד הזה, שקצהו האחד אופטימיות והשני הבנה שקטה של השלכות המשבר, מוביל את רוזנטל בעצב גם לאלו שהם לא "עסקים כמוהו". כלומר, מקומות "מסעדתיים" יותר. הניתוח שלו קר וחם כאחד, כי המצב הוא כזה בדיוק - קיצוני, תנודתי, מוקפץ מצד לצד.

      "המסעדות - וואוו. תקשיב לי טוב - וואוו. חבריי הטובים ביותר הם מסעדנים, ולהערכתי לפחות מחצית מהם הולכים לסגור. אני שומע וקורא את ההנחיות, את תאריך היעד של הפתיחה. מבקשים מהם להחזיק עוד כמה שבועות סגורים, ואז לפתוח עם שני מטר, ועם כל מיני הוראות. אין להם סיכוי, וזה כשכמובן אין תיירות ואין טיסות. גם החוויה תהיה פחות טובה. במקום להוציא 400 שקלים לזוג, אתה הרי תוציא 200 שקלים לזוג, וייכנסו לחלל פחות אנשים. אלוהים ישמור אותם. הלוואי ואני טועה. זה מפחיד, שאלוהים ישמור עליהם", הביע תקווה.

      מסעדת "הקוסם", תל אביב (יח"צ , הקוסם)
      הרחוב ערוך ומוכן. "הקוסם"

      רוזנטל סגר את "הקוסם" מיד עם פרוץ הנגיף לרחוב, וסירב לקחת חלק במשחק ההפסדי שרומם בעיקר את "וולט" ודומותיה. "אני לא יודע להרוויח כסף במשלוחים", הסביר, "החברות האלה לוקחות לך 25-30% מכל עסקה, ואני לא יודע לייצר רווח שמפצה על זה. פשוט לא יודע. ללקוח שיושב בבית המשלוחים אולי הם חובה, ואני מכבד את זה, אבל לי, כבעל עסק, זה להוציא כסף מהכיס על כל משלוח שיוצא. אני לא יודע לעשות את זה כלכלי, ואני עוד מקצוען".

      במקום זה, נוצלה ההזדמנות להפסקה הארוכה ביותר שלקח מזה שנים. "אני עובד מגיל 15, וכל השנים האלה לא היה לי יותר משבוע חופש. שניה מנוחה. יש בזה גם משהו רוחני, באנרגיה הזאת, הרי צריך לתת גם לקירות האלה לנוח. האנרגיות של העבודה הן… תמיד יהיו אותן, אבל כל החיים עבדנו וכל החיים עוד נעבוד. זו המציאות".

      לדבריו, "המשבר הזה, מעבר לענייני עבודה, אולי גם אמר לנו משהו: 'שב בבית, חשב מסלול מחדש'. העולם קיבל איזה משהו, איזה סיבוב, מכה. הוא לא אותו דבר. אנחנו יושבים פה על ספסל עם מסיכות, האנשים והלקוחות עם מסיכות. אין כיסאות, אין שולחנות. זה לא אותו דבר וזה לא יהיה אותו דבר בשנים הקרובות".

      וכך, האיש שלא יודע יום ללא סרוויס, בעל הבית שבלתי אפשרי לתפוס אותו לא בעבודה, מצא את עצמו בבית-בבית, "מתכנס עם המשפחה, מבשל ואוכל, ומשחק עם הילדים בפארק" (וגורף תוך כדי את פרס ה-GOURMAND הנחשב, על "דרך החומוס"). שיחות קבועות שמרו על קשר עם העובדים וביררו מי צריך, ומה (וכמה) בדיוק הוא צריך, ו-45 ימים אחרי, ניתן האות - ניקיונות, צחצוחים, החלפת גומיות במקררים, סימון תורי 2 מטרים קורונאיים, ופתיחה מחודשת.

      "שמחנו לחזור. ניקינו, הכנו, התרגשנו, אבל עדיין הייתי בחרדה מזה שאנשים לא יבואו ולא ישנתי בלילה", תיאר, "לא ידעתי אם יגיעו או לא, וככה אני חי כבר 19 שנים, כל בוקר. כל יום אני מזמין 100 ק"ג עגבניות ליום שלמחרת, אבל בלב פנימה אני יודע שאף אחד עדיין לא בא בשביל העגבניות האלה. כמו שהקורונה באה בשניה, דברים קורים. זאת חרדה, אבל מי שלא חי בחרדה לא יכול להחזיק כל כך הרבה שנים, ומי שחווה את עצמו כמובן מאליו, לא יכול להחזיק כל כך הרבה שנים. זאת האמת".


      אנחנו יושבים על ספסל סמוך, קרובים לתור הארוך והדקיק שמזין את רוזנטל באהבה ובתלונות תכופות על ההיעדרות. הוא מסיים, נכנס פנימה, מסתובב, יוצא ומתיישב שוב, מתעקש על "סיום אופטימי", האפי-אנד לסרט שכולנו נכנסנו אליו לפני חודשיים. "אני יכול להגיד בלב שלם שהמסעדנים מתפללים לשינוי כבר הרבה זמן. המצב לא יכול היה להמשיך ככה. והשינוי הגיע. הגיע במכה, הגיע אכזרי וכואב, הגיע בענק, לטוב ולרע. עכשיו, צריך להשתדל ולקחת את השינוי הזה, ולהוציא ממנו את כל הטוב שאפשר. להסתכל מסביב, להסתכל פנימה, לראות מה ואיך אפשר לשפר, ולהמשיך קדימה יותר טובים. זאת המשימה של כולנו", תיאר.

      שבוע ההכנות שקדם לפתיחה היה ארוך ומתיש, אך הכרחי. "הרחוב לא היה ערוך עדיין", הוא מעיד, "ההוראות הגבילו אנשים ל-100 מטרים בלבד, אבל אמרו במקביל שדווקא אפשר לקחת טייק-אווי, ולא הבנתי כל כך איך זה מתיישב אחד עם השני. זה כאילו הציעו לאנשים להפוך לעבריינים כדי להגיע לפה". המרדף הישראלי האופטימי אחר סוף טוב עלול להתיש, והרבה פעמים כדאי להסתפק במשהו מציאותי יותר, כמו המשפט האחרון, תמצית הקוסמות שהיא "הקוסם" - ישראליות שורשית, אבל לא מחולטרת, ורחוב שמחכה לפתיחה, ולא ההיפך.