פלאפל התאומים בגבעתיים 17 ביוני 2020. ראובן קסטרו
פלאפל התאומים בגבעתיים 17 ביוני 2020(צילום: ראובן קסטרו)

למהדרין*

אנשי "פלאפל התאומים" בגבעתיים קמים כל בוקר ב-5:30 בלי הרבה זמן למלחמות דת ולמריבות מיותרות. הרבנות, לעומת זאת, זה סיפור אחר לגמרי

18/06/2020

התור ל"פלאפל התאומים" מתקדם במהירות, יעיל עד כמה שדוכן אוכל רחוב שמצא את עצמו לאחר 42 שנים במהדורות החדשות יכול להיות יעיל. השמש הישראלית ממיסה ממנו כל סימן לציניות, והחיוכים - מבפנים החוצה, מבחוץ פנימה - משלימים את העבודה.

זהו תור רגיל, סערה תקשורתית או לא סערה תקשורתית. אנשים שרוצים פלאפל בפיתה, ואם אפשר אז תארוז קצת מסר לרבנות בצד. יש בו הורים צעירים עם עגלת תינוק שעוד לא התלכלכה, זוג מבוגר שדואג לקחת חמגשיות שיספיקו גם לארוחת הערב ולא מעט מתאמנים שיצאו ממכון הכושר הסמוך ישר לפחמימה, תוך כדי ניסיון לחשב מה קיזז את מה. התשובה פשוטה יותר ממה שמקובל לחשוב - החיים קיזזו את הרעש, וכל השאר הוא לא באזז, אלא מקסימום זמזום.

התור משעמם, וזה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לו. עשרה ימים בלבד לאחר ויכוח הכשרות הפומבי שהעלה את הדוכן לדרגת יקיר החילוניות הישראלית, ניתן להבחין בקלות בירידת מתח. הזמנה, מנה, תשלום, תודה. פה משפט על התעודה שנלקחה, שם עיניים נוצצות שעושות את המילים במקום. האנשים משני צידי הפיתה עובדים. שיחות על דת ומדינה, מוסר וחברה, אפשר לנהל אחרי הסגירה.

סערת "מודעת האבל"

לפלאפל התאומים נמאס לשלם לרבנות

לכתבה המלאה
"עם ישראל היקר, אין כמוכם". "פלאפל התאומים"(צילום: ראובן קסטרו)
צריך להיות מנותק לחלוטין בשביל לא לדעת מה הולך פה, ומה שהולך פה זה אנשים שלא רוצים יותר מדי ידיים בתוך הפיתה שלהם

"התמיכה של הלקוחות, ובכלל של הקהל היא מטורפת. לא ציפינו לעשירית מזה אפילו", סיפר לוואלה! NEWS שי, בנו של רחמים דמארי, שהקים את הדוכן ב-1978 יחד עם אחיו ישראל, "היה פה בום. טירוף, ממש טירוף. תורים משוגעים מפה ועד סוף הרחוב. עכשיו נרגע קצת, אבל זה עדיין נמשך".

שלט קטן בחזית הדוכן מבקש להודות לציבור על אותו טירוף. "עם ישראל היקר, אין כמוכם. תודה על התמיכה, החיזוק, החיבוק, ההבנה והנאמנות (לא מובן מאליו)", נכתב בעיצוב שמזכיר מאוד, עד כדי חשד לכוונה תחילה, את אותה "מודעת אבל" אומללה שבאמצעותה בישרה הרבנות על הסרת הכשרות מהמקום. מלבד השלט, כאמור, אין תזכורת לפרשה, אבל צריך להיות מנותק לחלוטין בשביל לא לדעת מה הולך פה, ומה שהולך פה זה אנשים שלא רוצים יותר מדי ידיים בתוך הפיתה שלהם.

"בסופו של יום, אנחנו רק רוצים לשרוד, להתפרנס", הסביר דמארי מהלך שתכליתו הייתה חיסכון קטן אך הכרחי (כ-800 שקלים לחודש בשגרה, וכ-500 שקלים בחודשים האחרונים), "זה הרבה, בטח ביחס למה שהמשגיח אמור לעשות. הוא אמור לבוא ולעבוד, לעשות דברים. אם הוא עושה את העבודה, מילא, אבל זו בעיה אם הוא אפילו לא עושה את העובדה שבשבילה משלמים לו. זה עניין של שנים. הוא לא באמת בא ומסתכל על החומוס, לא משגיח בפועל על הכשרות. הוא בא בשעות שבהן הכול כבר נעשה, החומר מוכן למכירה. בא, אומר 'שלום' והולך".

זהו אינו עניין אישי מול משגיח קשה יום, ואפילו לא מאבק נגד הרבנות, אלא עסק שמנסה להבין כמה שיניים ננעצות בכל מנה. "הדרך הזאת פשוט לא נכונה, בלי קשר לזה שהפלאפל נמצא בקשיים כלכליים בגלל הקורונה. זה שאבא שלי ואחיו הצליחו לפני 20 ו-30 שנה, זה לא אומר שהם צריכים עכשיו לגעת בזה, ולהחזיק עם זה את העסק. זה פשוט קיצוצים, מה שאפשר - מצמצמים".

"אנשים הגיעו ומגיעים מכל מקום". "פלאפל התאומים"(צילום: ראובן קסטרו)
המודעה הייתה בוטה, מחרחרת ריב. "ידע הציבור וייזהר!", נכתב בלי לשכוח את סימן הקריאה. העיצוב צועק, בלתי מתפשר, ממהר לקבור. החתימה כמעט קומית - "בברכה, הרבנות הראשית לגבעתיים, מחלקת הכשרות"

וכך, מקום ששמר על כשרותו במשך עשרות שנים, שהאוכל בו פרווה ושכל חומרי הגלם שלו מגיעים עם חותמות כשרות של בד"ץ, מצא עצמו ללא תעודת כשרות. "היה משא ומתן, והם באו לקראתנו ועשו לנו הנחה, אבל זה פשוט לא הספיק", תיאר הבן, "הם אמרו שהם יסירו את התעודה ושהם חייבים להודיע לציבור. שוב, זה בסדר, הם היו חייבים, אבל הדרך שבה הם בחרו, עם מודעה שנראית כמו מודעת אבל, לא הייתה לעניין".

המודעה, לפחות למתבונן ההדיוט מהצד, הייתה בוטה, מחרחרת ריב. "ידע הציבור וייזהר!", נכתב בלי לשכוח את סימן הקריאה, "מעתה אין אנו אחראים על הנעשה במקום". העיצוב צועק, בלתי מתפשר, ממהר לקבור. החתימה כמעט קומית - "בברכה, הרבנות הראשית לגבעתיים, מחלקת הכשרות".

המסר עשה את שלו, ויום למחרת הפרסום דהרו לדוכן מאות ישראלים. הקרייב לפלאפל-סולידרי הציף את הצומת המרכזי, תעודה או לא תעודה. "אנשים הגיעו ומגיעים מכל מקום, וגם מי שנרתע בגלל הבלאגן, בא עכשיו, כשנהיה יותר רגוע. הרבה אנשים שלא אכלו פה מעולם מגיעים גם הם, לאכול ולתמוך. הם אומרים את זה במפורש. זה מרגש בצורה מטורפת", סיפר דמארי, "אנחנו לא יודעים לתאר דברים כאלה במילים. היו פה זמנים כאלה ותורים כאלה והתלהבות כזאת לפני עשרות שנים".

וכן, היו גם כאלה שהפסיקו לבוא בגלל הסרת התעודה, "באו ואמרו שהם לא יוכלו לבוא. אנחנו מכבדים את כולם. יש אנשים שצריכים את התעודה, שחייבים בראש שלהם אסמכתא כזאת, זה משקיט אותם שהם יודעים שהמשגיח היה פה ונתן חותמת".

"לא נוגעים באש". "פלאפל התאומים"(צילום: ראובן קסטרו)

שיחה מתמשכת עם דובר הרבנות קובי אלתר לא סגרה את הפער, רחוק מזה. המילה "שקר" נשלפת במהירות, וכך גם פרסומים קודמים בכלי התקשורת שנועדו לבסס את ההנחה, לרבות ריאיון של דמארי עם בן כספית וינון מגל וזעקת "די לצביעות ולשקרים" מצד סגן ראש העיר גבעתיים. "זה שקר. גם בכל הראיונות שלו בתקשורת בשבוע שעבר הוא אמר שהמשגיח עשה את העבודה שלו", תקף אלתר, "הם מכפישים את המשגיח".

דמארי מגיב, אך אלתר מתעקש. "הוא בא ללמד את המשגיח לעשות את העבודה שלו? הוא לא חייב להיות כשר והרבנות היא לא גוף עסקי שמרוויח או מפסיד מזה שיש כשרות. יש לה אחריות, וזה תפקידנו בהתאם לחוק שמקום שמציג את עצמו ככשר יהיה באמת כשר. וכמובן, יש לנו רצון שכל העסקים יהיו כשרים ועם ישראל יאכל כשר".

השאיפות האלה לגיטימיות, וקטונתי מלשפוט, אבל האם משגיח ש'בא, חותם והולך' באמת יודע מה קרה עם האוכל?

"כן. הוא באמת רוצה שהמשגיח יהיה אצלו צמוד מפתיחה עד סגירה?"

הדיאלוג, יש להניח, בלתי מובן לשני הצדדים בערך באותה מידה, גם אחרי הסברי כשרות מפורטים וענייניים יותר. "אנו מבקשים מ'פלאפל התאומים' לבחון כמה עולה לו אגרת שילוט? ארנונה? רישוי עסקים? כיבוי אש? הסיבוב הציני להכפיש את הרבנות הראשית הוא מכוער", נכתב בתגובת הרבנות.

"כפי שציינו בעלי הפלאפל, משגיח הכשרות הגיע בכל יום לעשות את עבודתו ביושרה. תפקידו של משגיח הכשרות להגיע בכל יום לבית העסק לברור את החומוס, לשטוף את הירקות והעלים ולבדוק אותם מחרקים. בנוסף לכך על משגיח הכשרות להקפיד על תרומות ומעשרות, לוודא כי כל חומרי הגלם כשרים ועוד פעולות רבות הנדרשות לצורך מתן תעודת הכשרות. עסק ללא משגיח כשרות לא ניתן לפיקוח.

"המועצה הדתית גבעתיים באה לקראת בית העסק, לא גבתה תשלום על חודשי הקורונה למרות שהמקום היה פתוח והמשגיח עשה את עבודותו, החזקת כשרות בעסק היא לא חובה. משגיח הכשרות זכאי לשכר על עבודותו ולא נדרש לעבוד בהתנדבות. ‏עסק ללא משגיח כשרות לא ניתן לפיקוח! שכרו של משגיח הכשרות בבית העסק עמד על כ-500 שקלים לחודש, אך גם את זה הוא לא רצה לשלם ולכן הכשרות הוסרה.

"לאחר שבית העסק החליט לוותר על שירותי הכשרות או במקרים בהם בית העסק אינו עומד בנהלי הכשרות של הרבנות, אחריותה ותפקידה של הרבנות ליידע את הציבור כי השגחת הכשרות הוסרה מהעסק. תפקידה של הרבנות הוא גם לעדכן את הציבור ובהתאם לכך ינהג כל תושב על פי צו מצפונו".

מוכן לכל המלצה. הרב משה ב"פלאפל התאומים"(צילום: ראובן קסטרו)

אותו צו מצפון, נדמה, מוביל כעת אנשים ישירות לנ"צ 34.818241.32.075417. "אנחנו לא נוגעים באש. שכל אחד יעשה מה שהוא חושב לנכון. אמרנו את שלנו. אנחנו לא נגד הדת, לא נגד הרבנות, לא נגד סממן דתי כזה או אחר. ההיפך, אנחנו באים משם. אם הייתי מוכר פה אוכל שצריך לעבור תהליך מסוים, אז הסיפור הוא אחר, אבל לא ראינו סיבה לשלם אקסטרה", הסביר דמארי, "הוא צריך לבוא והוא צריך לעבוד, לעשות את מה שהוא צריך לעשות. אם צריך לברור את החומוס, אז שיבוא הוא ויברור את החומוס, ואם צריך לנקות את הפטרוזוילה, אז שינקה את הפטרוזיליה".

לדבריו "המצב הפיננסי שלח אותנו לנסות ולצמצם כמה שיותר תשלומים מיותרים. אם אני משלם 800 שקל בחודש, אבל העסק עובד, ואני מצליח להחזיק מעמד ולהתפרנס, אז הכול בסדר ואין לי שום טענות לאף אחד. אבל זה לא המצב, וגם אנשים שמחפשים תעודת כשרות, רוצים ברוב המקרים את הכשרות הגבוהה יותר. עשינו אחד ועוד אחד, ולא הבנו למה צריך לשלם על זה. זה ממש כאילו היינו תקועים באמצע - לא מספיק 'כשרים' בשביל מי שזה חשוב לו - והחלטנו ללכת לאחד הצדדים כדי לשרוד".

וכך, שקל לשקל, ללא אג'נדה ובלי דגל מאבק, נראית ההישרדות הישראלית. "מצחיק להגיד, אבל אין לנו יותר מדי זמן להתקשקש על זה. אנחנו אנשים שעובדים מהבוקר עד הערב, ואין לנו זמן לשבת ולדבר על פילוסופיות של מה נכון ומה לא נכון בסיפור. אנחנו רק רוצים לייצב את המצב ולשרוד", הודה.


אגדת האחים דמארי נהנית לספר כיצד נרכש המתכון לפלאפל מבעלת עגלה מקומית ותיקה, אך הסיפור הזה אינו קסום ולא מכוסה אבק כוכבים. זוהי עבודת כפיים. מאז הפתיחה, יום-יום, נוהגים השניים להשכים ב-5:30 בבוקר, ולעבוד במקום עד שעות הסגירה החשוכות. "הם אוהבים לעבוד, לא לדבר. אותו דבר, כל יום, כל הזמן", תיאר הבן, "לפחות עכשיו, בימים האחרונים, הצלחתי לשחזר להם קצת זיכרונות מימי הפתיחה".

שלושה ביקורים במקום לא הצליחו לטלטל את התור כהוא זה, לצקת בו דרמה מיותרת או לתת בו סימנים. באופן טבעי, דווקא הלקוח החריג ביותר - משה, רב חרדי עטוי כיפה שחורה, חולצה לבנה ועניבה ורודה שלא הייתי מעז להכניס לכתבה לולא התיעוד של ראובן קסטרו - תימצת את הסיפור כולו בארבעה משפטים קצרים. "אין לי מושג אם יש להם תעודה או לא. אף פעם לא חיפשתי אותה, וזה לא מעניין אותי", חייך, "אם תרצה שאמליץ עליהם למישהו, רק תגיד".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully