ממשלת ישראל, תבקשי מאיתנו סליחה

יום הכיפורים תפס אותנו השנה את בתקופה טעונה במיוחד. חמור אולי אפילו יותר מהסגר הוא משבר האמון שנוצר בין העם לבין מי שאמור להנהיג אותו ולנהל את המשבר הזה. אחת האוכלוסיות שנפגעה במיוחד במשבר הקורונה היא זו של העצמאים, אשר כוללת כמובן גם את המסעדנים והשפים. הללו נותרו עם תחושות קשות על שנים רבות של תשלומי מיסים וביטוח לאומי שלא חוזרים אליהם בזמן אמת, כשהם צריכים אותם. החלטות שרירותיות לגבי פתיחה וסגירה של מסעדות, איסור על טייק אווי ועוד שלל החלטות שהתקבלו כאן בחודשים האחרונים, שנותנות את התחושה שלאף אחד לא באמת אכפת מהם, ובעיקר חוסר ודאות גדול לגבי העתיד הצפוי. אז הפעם החלטנו לתת את הבמה לשבעה שפים ומסעדנים עם בטן מלאה על הממשלה, אם זה אכן יום הסליחות - יש פה כמה אנשים שמגיעה להם התנצלות, ועדיין לא מאוחר לכפר, לפחות על חלק מהעוולות.

אני אריאל רוזנטל "הקוסם" עסק אשר פתוח משנת 2001, כבר כמעט 19 שנה. ערב יום הכיפורים לפנינו, וזה זמן לחשבון נפש אישי בין אדם לעצמו, בין אדם לאדם ובין אדם לאלוהים. אבל השנה גם בין המדינה לאזרחיה. הייתי שמח לקבל סליחה על חוסר השימוש בהיגיון סביר ובשיקול דעת. היה כאן בחודשים האחרונים הכל חוץ משני אלה - לא היגיון ובטח לא שיקול דעת. בתוך כל המגיפה העולמית אשר פקדה אותנו, אני, העובדים, הספקים וכל נותני השירותים נותרנו ללא מענה סביר להחלטות אשר רובן לצערי גם פוליטיות ובטח לא רפואיות בלבד.

אני, כמו שאר המסעדות בארץ משלם מאות אלפי שקלים מדי חודש למדינה. כך למעשה מדינה מתקיימת, מתשלומי מיסים, מחובות וזכויות שלנו האזרחים. קרה מקרה ויש וירוס וצריך לעבור אותו בבטחה. רצוי ואפשר לעבור אותו ביחד. ביחד זה אומר מבחינתי שאנחנו פועלים על פי הנחיות הגיונות, רפואיות. ואנחנו ממשיכים לקיים את חוקי המדינה בתוך כל הכאוס.

והמדינה? המדינה אמורה הייתה להתגייס בשיקול דעת ורוחב לב, להבין את החרדות, הצרכים, הדאגות והקושי, ולפעול בכל הכוח להיות ולתמוך, הן בכלכלה והן בערכיות ובהבנה של הסיטואציה. אך לא כך קרה. החלטות פזיזות , לא עקביות, החלטות על סגירה ופתיחה, לפעמים בהתראה של דקות. הבטחות על עזרה כלכלית באיחור רב, כשחלקן נותרו בגדר מס-שפתיים בלבד ובכלל לא התממשו.

הייתי שמח לסליחה אמיתית וכנה על כך שישראל הפכה למדינה אדומה. סליחה על כך שהמדינה שמה אותנו בחרדה כלכלית, שלא הצליחו לאחד אותנו כעם בשעת משבר, לסליחה על כך שלצד הפרויקטור פרופסור גמזו, איש ראוי וישר, לא הציבו פרוייקטור כלכלי.

פשוט סליחה מהמדינה, סליחה שכנראה כבר אף פעם לא תגיע.

הממשלה צריכה לבקש סליחה על ניהול כוחני וכושל והחלטות פזיזות שנלקחו באישון ליל ומבלי להסתמך על נתונים. על התכופפות בפני גורמים פוליטיים ואפליה בוטה בין בתי תפילה לבתי אוכל. על שליפות מהשרוול, חוסר קוהרנטיות והבטחות שלא קוימו. על כספים שהובטחו להגיע לבנק "תוך 48 שעות" אבל גם אחרי 48 ימים הם לא הגיעו. על "תכנית למלחמה בקורונה" שהתגלתה כתכנית למלחמה בעצמאים. על מקררים מלאים שנזרקו בגלל סגירות חפוזות ולא מושכלות, על הבטחות שלא קוימו לפטור מארנונה, מיסי שילוט והיתרים, על סחבת ובירוקרטיה בהגשת הבקשות למענקים, על מענקים שלקח להם כל כך הרבה זמן להגיע (ולא במלואם) שחלק מהמסעדות פשוט לא הצליחו לשרוד כדי להגיע לרגע, על סגר ראשון מיותר וחזרה חפוזה ולא מחושבת לשגרה, שהביאה לכניסה לסגר נוסף.

ביקשו ממני לכתוב על מה הממשלה צריכה לבקש מאיתנו המסעדנים סליחה. אבל האמת היא שלא בא לי . כי אם אתה מבקש ממישהו שיבקש ממך סליחה אחרי שהוא פגע בך זה קצת פאתטי בעיני. אם ממשלת ישראל לא חושבת שהיא צריכה לבקש סליחה, לא רק ממסעדנים ושפים, טבחים, מלצרים או שוטפי כלים (הסדר לא באמת משנה) אז אבדה הבושה לגמרי. על הדרך היה נחמד מאד אם הם גם היו מבקשים סליחה מעובדי הבמה, אנשי התרבות, הזמרים, שחקני התיאטרון והקולנוע, ובעלי מועדונים. אבל כנראה שלא כל כך דחוף להם.

תו סגול, ריחוק חברתי, 20 בפנים 30 בחוץ. ואז ראש הממשלה, הנשיא והשרים מפרים בידוד כאילו כלום לא קרה פה. הממשלה הזאת על כל שריה ומפלגותיה צריכה לבקש סליחה על כך שמאז ה-15 במרץ היא לא הצליחה להחליט החלטה אחת עניינית בכל מה שקשור למשבר הקורונה, כל ההחלטות שננקטו (והן לא הרבה) נבעו מאינטרסים פוליטיים של מפלגה כזו או אחרת בממשלה. אותי כאזרח משלם מיסים, בעל עסק, שומר חוק, ממש לא מעניינת דובאי או בחריין בתקופה הזו, מעניין אותי שתהיה יד מכוונת, עוזרת, מדריכה.

כל אזרח במדינה חייב בתשלום מיסים וביטוח לאומי, אנחנו משלמים את חובותינו מתוך אמונה (או לפחות כך חשבנו) שביום שבו נצטרך המדינה תדע להחזיר לנו באותו מטבע. שילמנו במטבע זהב וקיבלנו מטבע שוקולד עטוף נייר כסף מהפיצוציה, ונחשו מה? המטבע הזה נמס ומהר.

תתחילו להנהיג, תפסיקו לשסע, להשניא, לסכסך בין ימין לשמאל, בין יהודים לערבים, בין חילונים לדתיים, אנחנו כולנו ביחד, ואתם? אתם נמאסתם עלינו. אני מאחל לכל עם ישראל מנהיגות חכמה יותר ממה שיש כרגע כי מגיע לנו יותר.

אני מצפה מהמדינה לבקש סליחה על כך שאנחנו כל יום מחדש נאבקים לטובת העובדים שלנו, דואגים לשלומם, נלחמים כדי שכשהכל יגמר יהיה להם בית חם לחזור אליו (המסעדה שלהם). בסופו של יום כל האחריות נופלות עלינו, מבלי שהמדינה לוקחת אחריות על המצב עצמו ועל העובדים שלנו. המדינה צריכה לבקש סליחה ולפצות אותנו על כל יום של סגר. לא אנחנו אמורים לשלם את המחיר, לא אנחנו כמעסיקים, ולא העובדים שלנו. לא כאנשים יוצרים, שקמים כל בוקר כדי לגרום ללקוחות שלנו לחייך ולהתנתק מהיום יום שלהם.

המדינה צריכה לבקש סליחה על כך שהאיום הגדול כרגע הוא לא מספר הנדבקים אלא חיסול הכלכלה וכשהכל יגמר לא ישאר הרבה ממנה. על גל שני בלי תשובות ברורות ובעיקר חוסר וודאות, שוב, ועל זלזול מוחלט. על חוסר בתכניות מסודרות או תאריכי יעד. על חוסר ההבנה כמה מסעדה היא גוף גדול ומורכב שמצריך תכנית עתידית כדי להתכונן לכל החלטה והחלטה באשר היא (אי אפשר להגיע להחלטה בלילה ובבוקר לשנות אותה).

וחוץ מבקשת סליחה, אני מבקש מהמדינה עתיד הגיוני. אני קם כל יום לעבוד, ליצור, לחנך, ללמד, לנהל, לבשל ובעיקר לספק הנאה לכל לקוח ולקוח שבא למסעדה. אני לא מחפש מתנות, רק יחס הוגן, הבנה, עתיד אמיתי והגיוני לתחום שלנו, שגם ככה מתקשה לשרוד.

ממשלת ישראל צריכה לבקש סליחה לא רק מבעלי המסעדות, אלא מכל בעלי העסקים הקטנים והבינוניים על כך שבמשך שנים הקשתה ומוסיפה להקשות על ניהול עסק במדינת ישראל. רגולציה אכזרית, חוקים ותקנות, מיסים והיטלים, קנסות ותמלוגים וחוסר הבנה כללי של צרכי העסק על ידי הרשויות - כל אלה מכבים במים צוננים כוונות טובות של יזמים עצמאים שבאו לשנות את העולם, לתרום לכלכלה ולחברה. בין אם בעולם הקולינריה או מחוצה לו.

על ממשלת ישראל להתנצל בפני כל אותם יצרנים קטנים (ארטיזנלים) - מבשלות בירה, יצרני יין, גבנים, אופים, קונדיטורים וכו' - על הרגולציה הבלתי אפשרית שהיא מעמיסה על גבם ובכך חונקת כל יוזמה עצמאית (בניגוד גמור להלך הרוח האירופאי, השואף לשמר את הזהות הקולינרית המקומית באמצעות חקיקה  פן-אירופאית). כאן, בארץ אליה נכספנו 2000 שנה, אין אפילו אפשרות למקם יקב בין גפניו. בכך, על ידי דרישות בירוקרטיות בלתי אפשריות, מונעת הממשלה בישראל לקיים מסורת חקלאית שהיא אבן יסוד לכל תרבות מקומית קולינרית. כל הישגיו של המטבח הישראלי בשנים האחרונות הם למרות ולא בזכות הממשלה. 

היא צריכה להתנצל על כך שייבוא בשר לא כשר איננו חוקי. בשנת 1994 נכנע יצחק רבין ללחצם של ש"ס ואריה דרעי וכך בא לעולם 'חוק בשר ומוצריו - תשנ"ד' האוסר יבוא בשר לישראל ללא כשרות רבנית. החוק תרם ועדיין תורם להעלאת מחירי הבשר בארץ וליוקר המחיה כפועל יוצא. על הטעות הזאת כולנו משלמים את המחיר. המגמה הזו תמשיך ותתעצם עם כניסתה לתוקף של הרפורמה האחרונה בתחום: פירוק הבשר ופילוט דגים (אומנות כאמנות) ייעשו אך ורק במפעלים מאושרים וכבדי השקעה. המשמעות - אם סבתא שלכם קנתה קרפיון חי לגפילטע אצל מוכר שהיא הכירה, אתם תסתפקו בקילו בשר טחון קפוא במחיר מופקע לקציצות או בולונז ברשת סופרמרקטים. ברמה הקולינרית החוק הזה מונע מאיתנו, הרוב החילוני הדומם, תענוגות בשרים ונקניקים שניתן למצוא רק מעבר לים. בטווח הארוך יצטמצם השוק למספר מועט של שחקנים עם השפעה ישירה על המחירים וללא כל התחשבות באיכות או במסורת. כשהרבנות הדתית קובעת מה נאכל ומה לא אין למה לצפות.

אני מצפה שהמדינה תבקש סליחה מהמסעדנים על חוסר המידתיות ביחס אלינו. סגירת מסעדות נתפסת אולי בקרב הציבור כצעד גדול, ואנחנו הוקרבנו עבור הנראות הזאת, כאילו הממשלה עושה צעדים מרחיקי לכת לטיפול בקורונה, כשבפועל היכולת לשמור על ריחוק חברתי והישיבה במסעדה ב'קפסולות טבעיות' הופכת אותנו למוקדי הדבקה שוליים. רק עזרה כלכלית ותדמיתית יאפשרו לכפר על הנזקים הכבדים שנגרמו לענף. המסעדות מניעות את המשק עם העסקה ישירה של מאות אלפי עובדים, במקביל להעסקתם של מאות אלפי יצרנים, מגדלים וספקים.

בהעדר החלטות שקולות מצד הממשלה החלטנו, ברוברטה וינצ'י, לקחת אחריות ולהגיש עתירה דחופה לבג"ץ - המבקשת להתיר פתיחתן של מסעדות ולאפשר לכל העוסקים בתחום זה לממש את זכותם הבסיסית להתפרנס בכבוד, במתווה שיבטיח את בריאות הציבור, לצד מניעת קריסת ענף המסעדנות. העתירה מדגישה במיוחד את האבסורד הצורם בתקנות החדשות, שלא מאפשרות למסעדות אפילו להציע שירות איסוף עצמי - ואינן משקפות את עמדות הגורמים המקצועיים, מחקרים עדכניים, דו"חות משרד הבריאות וכו'. אין בכוונתנו להניף "דגל לבן" אל מול החלטות פוגעניות וחסרות היגיון של הממשלה הנלקחות על חשבוננו, ואנו נמשיך לעשות כל אשר ביכולתנו על מנת לדאוג לעובדי המסעדות ומשפחותיהם.

לא נסלח לממשלה על כך שבנתה תכנית שמעודדת את העובדים שלנו להישאר בחל"ת, על מתווה פיצויים שמעודד מסעדות לפגוע בהכנסות שלהן כדי שיהיו זכאיות לתמיכה, על הכסף שגבו מאיתנו כל השנים ואת הפירורים שהסכימו לתת לנו מעט מדי ומאוחר מדי, על הקלות שבה הממשלה חרצה את גורלנו, בהחלטות שרירותיות שאינן מגובות בנתונים, שאינן מותאמות למציאות בשטח, שאינן מתחשבות בעסקים, על ניהול ציני של המדינה באחד המשברים הגדולים שידענו. על עתיד אבוד.