מסעדת אואזיס של רימה אולברה. אנטולי מיכאלו,
צילום: אנטולי מיכאלו,

"BIBI ****"

ההוא עם השיער הכתום, ההוא עם השיער הסגול וכל מה שביניהם: 41 דקות של מונולוג התפוצצו על הבר, ואנחנו רק שמרנו על מכשיר ההקלטה בחיים

רימה אולברה יושבת על הבר ומחכה. מסעדת "אואזיס", נמל הבית שלה בתשע השנים האחרונות, ריקה וחשוכה כמעט לחלוטין. דלת הכניסה סגורה, ושולחן רחב חוסם את השליחים שמרהיבים עוז להיכנס ולאסוף את שקיות הנייר. אנשי הצוות המעטים צוחקים בחצר ובמטבח, והצחוק מתגבר במיוחד כשמגיעה עוד הזמנה של "וולט", ומבשרת על עוד משלוח ששכרו בהפסדו. אם זה היה סרט, זאת הייתה הסצינה שמראה איך כולם מחכים ביחד עד שהסערה תחלוף. אבל זה לא סרט, זאת רק סערה שלא חולפת.

רימה אולברה יושבת על הבר ומחכה. היא התחילה את המגיפה אופטימית, המשיכה אותה עצבנית ונכנסה בדיוק עכשיו לפאזה של שיקום עצמי. במובן מסוים, זהו חדר הטיפולים שלה, חדר הכושר שלה, חדר האוכל שלה. אם זה היה סרט, זאת הייתה הסצינה שמראה איך כולם יושבים יחד במעגל ומדברים על היום שעבר עליהם. אבל זה לא סרט, זה רק עוד יום שעבר.

רימה אולברה יושבת על הבר ומחכה. מכשיר ההקלטה פתוח ומעלה עשן, אבל היא לא מתרגשת ממכשירי הקלטה, מהקלטות או ממקליטים. בערך בדקה ה-20, היא עוצרת את עצמה במבוכה מודעת וטוענת שהיא "דיברה מספיק" ו"סליחה על המונולוג", ואז היא ממשיכה לעוד 21 דקות. אם זה היה סרט, אדוארד נורטון היה עומד מול המראה ואומר לכל העולם מה הוא באמת חושב עליו. אבל זה לא סרט, זאת רק המראה של כולנו.

קרב, מגע

כל עוד יתנו לו לעשות אוכל, השקט ינצח

לכתבה המלאה
הדרך החוצה מהבור. אוליברה והצוות ב"אואזיס" (צילום: אנטולי מיכאלו)
"'אואזיס' קיימת כבר תשע שנים, השקעתי כל כך הרבה במקום הזה, האנשים כאן הם המשפחה שלי, וזאת הפעם הראשונה שמצאתי את עצמי מפחדת שאולי לא אצליח לשמור עליה, עליהם"

"במהלך הסגר הראשון לא הכול שקע, היינו בהלם מסיבות מובנות והעסק שלנו סבל מאוד, אבל אף אחד פה לא חשב שזה יהפוך למשהו כל כך רציני, בכזאת מהירות. זה נוהל בצורה רעה מאוד - סגירה הרמטית ואז פתיחה גורפת, ואז שוב סגר. תגובת שרשרת שחסרה היגיון בריא. למה סגרו הכול? למה לא התמקדו באזורים נגועים יותר? למה עשו בדיוק את אותן טעויות שוב ושוב?

"'אואזיס' קיימת כבר תשע שנים, השקעתי כל כך הרבה במקום הזה, האנשים כאן הם המשפחה שלי, וזאת הפעם הראשונה שמצאתי את עצמי מפחדת שאולי לא אצליח לשמור עליה, עליהם. אעשה מה שאני יכולה, אנחנו מאוד גמישים ומסוגלים להתאים את עצמנו כמעט לכל מצב, אבל אנחנו יושבים כאן עכשיו בלי לעשות כסף, בטח בלי להרוויח, לא קרוב לזה אפילו. אני משלמת לכל הצוות מהכיס שלי. אני אוכל להמשיך לעשות את זה עוד קצת, אבל לא לנצח.

"הדיכאון נוראי, והוא לא משפיע רק עלינו. יש לי כל כך הרבה חברים שאיבדו את העסק שלהם. אף אחד לא יודע מה ביבי יגיד היום או מחר, אז אי אפשר לתכנן. הוא כל כך מנותק, כל כך לא מחובר למציאות. לפתוח מסעדה מחדש זה לא כמו להדליק את האור בשירותים באמצע הלילה. הוא כמו טראמפ, לא אכפת לו מי מפגין ועל מה. הדבר היחיד שמפריע לו זה אם יש לו רעש מחוץ לבית.

"הוא לוקח את המדינה הזאת למקום רע, מקוטב ומפולג, ללא מכנה משותף. שיער כתום או שיער סגול, לשניהם לא אכפת מאיתנו, ושניהם דוחפים למלחמת אזרחים בחצר שלהם. אני לא מכירה אף חבר או קולגה שתומך בו או מצביע לו, אז אני מסיקה די בקלות שבטח גם לו לא אכפת מאיתנו".

מחתרת ההגנה

בתוך בר הקוקטיילים הראשון של תל אביב פועל צבא גרילה

לכתבה המלאה
דרך חיים. "אל גאטו אזול" (צילום: אנטולי מיכאלו)
"זה אוכל זול משמעותית מ'אואזיס', והוא קיבל פידבקים מצוינים. מבקרים ישבו פה ואמרו שזה האוכל המקסיקני הכי טוב שהם אכלו בחיים שלהם, היחידי שאמיתי בארץ, אבל בנקודה הזאת, אני יכולה באותה מידה לשלם לצוות כדי שיישב בבית"

"'אל גאטו אזול' נפתחה כניסוי, מעין מעבדת צהריים נינוחה יותר וקלילה יותר של 'אואזיס', כי ידעתי מהיום הראשון שאני בחיים לא אפתח את 'אואזיס' לצהריים. לא רציתי שיחוו אותה בלחץ על חצי שעה ובלי כוס יין, שידחפו את האוכל לפה ושימהרו לחזור למשרד. השלב הראשון בניסוי נמשך ארבעה חודשים, לקחנו עוד הארכה, ולקראת הסגר השני החזרנו אותה כסטנד-ביי.

"זה אוכל זול משמעותית מ'אואזיס', והוא קיבל פידבקים מצוינים. מבקרים ישבו פה ואמרו שזה האוכל המקסיקני הכי טוב שהם אכלו בחיים שלהם, היחידי שאמיתי בארץ, אבל בנקודה הזאת, אני יכולה באותה מידה לשלם לצוות כדי שיישב בבית. 'וולט' גוזרים פה קופון בצורה נצלנית, ולא עוזרים כלל לבתי העסק. בכל פעם שאנחנו אורזים מנה ושולחים דרכם, אנחנו מקסימום מאוזנים, אם לא מפסידים.

"יש לי המון חברים טובים בתעשייה. חלק מתייחסים אליה כאל עבודה, וחלק רואים בה כדרך חיים. אני פשוט לא יכולה לדמיין את עצמי בלי המקום הזה, ואני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו. זו בדיוק הסיבה שאני כאן גם עכשיו.

"21 שנים אני בארץ, ובמהלכן חזרתי רק שלוש פעמים לסן פרנסיסקו - כשסבא שלי מת, כשאמא שלי מתה וכשאבא שלי מת. אני לא יכולה לחשוב על עוד מישהו שימות ויחזיר אותי לשם. גרוע שם יותר מפה, אבל גם פה המצב מגוחך. איך אפשר לכבד את הפוליטיקאים האלה, את המנהיגים האלה? אני הולכת לכאן מהבית שלי בפלורנטין, ולא מבינה מה נחשב לעסק חיוני. אנחנו חויבנו לסגור, אבל פיצוציה שמוכרת אוכל ושתייה, עם מוכר שמחזיק מסיכה על הסנטר ויושב עם חברים שלו על ספסל, זה כן. תנו לנו לפתוח! לא היה אכפת לי לפתוח גם רק עבור עשרה אנשים במרפסת ובחצר, העיקר לעבוד

"בכל התקופה הזאת הייתי רק בתוך הבית שלי ופה. אני לא הולכת לשום מקום ולא משחקת עם הנגיף. חברים שלי כבר לא מתקשרים אליי להזמין אותי. הם יודעים שאין טעם. בשבועות האחרונים הרגשתי שהדיכאון משתלט עליי ברמה כזאת שלא יצאתי מהמיטה במשך כמה ימים. זה בכלל לא אני, וברגע שהתחלתי להבין שהמחשבות האלה מגיעות ומשתלטות, ברגע שפיתחתי מודעות לכך, הכרחתי את עצמי לבוא לפה כל יום, לא משנה מה, אפילו אם זה רק בשביל לבלות עם הצוות שלי. שקעתי לבור, ועכשיו אני מנסה למשוך את עצמי החוצה, ולמעלה".

מדריך האופטימיסט לגלקסיה

ארז קומרובסקי שובר את הסגר

לכתבה המלאה

רימה אולברה יושבת על הבר ומחכה. מחכה לביבי ולטראמפ, לידידים מסן פרנסיסקו ולחברים מתל אביב. מחכה לקולגות ולרוחות שותפי העבר, לסו-שפים ולשליחים, למוכרי הפיצוציות ולתלמידי הישיבות, לשרה ההיא שעוד לא חזרה מטבריה ולבעלה בבית שיסנכרן את הפרשי השעות ביניהם. היא מחכה כמעט לכולם, אבל יודעת שרק מהלקוחות שלה לא צריך לחשוש. "עשינו הכול כדי שאנשים לא ישכחו מאיתנו. כשנפתח, הם יהיו כאן שוב, בשבילנו. עד אז אין לי שום כוונה להיכנע".

"אואזיס" ו"אל גאטו אזול", מונטיפיורי 17, תל אביב. הזמנות דרך "וולט"

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully