"אז אחרי 600 הודעות וטלפונים ושיחות אני מתפנה שנייה לכתוב. בבוקה ביהודה המכבי ב-5.3 בין השעות 10-11 נכחה הקורונה... הצוות שנכח בשעה הזו ביום הזה נכנס לבידוד. זו ההנחיה האופרטיבית של משרד הבריאות. מה זה אומר? הפרשנות שלי מאוד פשוטה: או שיעצרו את המדינה כולה או שלא. האמצע הזה יחרב לכולנו את העסקים ואת השגרה. אמצע זו אחת הדרכים הכי לא נכונות להתמודדות מול משבר".
צריך לחפור די עמוק בעמוד הפייסבוק של "קפה בוקה" בשביל להגיע לפוסט הנבואי הזה, אי-אז בימים היפים והתמימים של "נגיף העטלפים מסין". זוכרים? זה היה כשעוד הרשינו לעצמנו להתמכר לחקירות אפידמיולוגיות של חולים עם מספרים שהמוח מסוגל לחשב. אחד ירד מהרכבת, עלה על קו 4 וקינח בים. שני עשה בר-הופינג בחלק ההומה יותר של דיזנגוף. שלישי הטריף את המדינה עם מה שנראה כהטרלה ויראלית. והיה גם את ההוא שבסך הכול נכנס לקפה השכונתי שלו עם חיוך, ויצא לא הרבה אחר כך עם ערימה של חלומות מבודדים.
כל המתכונים, הטיפים, קיצורי הדרך והפטנטים לחנוכה מושלם
"כל התקופה הזאת היא הזייתית. חולה קורונה אותר אצלנו, והתחיל מבול של טלפונים שגרמו לנו להרגיש כמו מצורעים", שיחזר עומר פעמוני אשל בשיחה עם וואלה! NEWS, "שבוע אחר כך סגרנו כמו כולם, לא היה לחץ ולא פחד לאבד את העסק, אלא פשוט עצב. התחום הזה מורכב, והיו לא מעט פעמים שנגענו בפוטנציאל של פשיטות רגל. היו גם רגעי קיצון ודרמות פיננסיות מאוד גדולות, אבל בסוף, אחרי הרבה מאוד זמן, הצלחנו לבנות בית".
תשעה חודשים אחרי אותו מבול, עדיין תקועים בביצת האמצע המקוללת שסללה המדינה עבור אנשיה, יש עוד "בוקה", עוד בית. שום חקירה אפידמיולוגית לא תצליח לעצור את זה.
"היום כשראיתי שבריר של ההשבעה הממשלתית, הבנתי משהו - שלשמחתנו הרבה, אנחנו לא מצפים לכלום, לא בונים על טובות ולא סומכים על ההנהגה... לא מחכים למתנות ולגלגלי הצלה... ככה אנחנו חוסכים מעצמנו כאבים. לא מחכים להושעה כלשהי. גם במחשבות הקשות ביותר שעולות בתקופה האחרונה, אנחנו יכולים להתנחם בעובדה אחת - שאנחנו ברשות עצמנו, לטוב ולרע. זכינו באוטונמיה, ויתרנו קצת על ההנהגה, לילה טוב".
אשל לא כותב את הפוסטים של "בוקה" בשביל שיקראו אותם. הוא "כותב אותם בשביל הצוות, בשבילנו פנימה. אני לא מפחד מהחשיפה, אבל אני לא כותב כדי שאנשים יקראו, ישתפו, יעשו לייקים ויבואו לקפה. זה משמח אותי כמובן, אבל זה לא מה שמניע אותי. אני כותב, שלי מצלמת. זה אנחנו".
"שלי" היא שלי יעל שלייר, מבעלי הקפה - לא רשת, ובטח לא סניפים, אל תתחילו - שכולל כעת שני "בוקה", אחד "חמניה" וגם את "LAND" החדש בשכונת כוכב הצפון בתל אביב. קפה כמובן, אבל בעיקר הגשמת חלום ישן מאוד, ובו קצת כיסאות וכורסאות, קצת מעדנייה ודברים יפים, ובעיקר הרבה *בית* שאפשר לקחת לדרך.
"רצנו עם זה בראש מהיום שפתחנו, לפני שבע שנים", סיפרו, "תמיד הייתה לנו התעקשות קיצונית לייצר לבד, לעשות כמה שיותר בתוך הבית, וכמה שפחות קיצורי דרך. יש לזה מחיר מאוד גבוה. לא נכון הרי כל הזמן להתעקש, אבל אנחנו מאמינים בטווחים הארוכים, שבסופו של דבר התהליך הזה ייצר לנו עוגנים, ויחזיק אותנו. דיברו עוד לפני הקורונה שיש קצת OVER בענף, ושנחוצה סלקציה. יש לסלקציה כזאת כאבי לב גדולים כמובן, אבל יש גם יתרונות. לכל הפחות זה ידייק אותנו ואת המוצר שלנו, ויחזיר אותנו למקורות".
"אני אסביר למה אני נלחם בכל הכוח לא לקרוא לזה סניף... אין תשובות לכל השאלות. אין מידע מקדים לאיך בית קפה אמור להיות. אין אפשרות לתכנן הכול מראש, ומי שרץ קדימה עשוי למנוע חוויה בלתי נתפסת של יצירה. זה אומר שאם נישען אך ורק על ידע מוקדם, אז איפה באה לידי ביטוי האפשרות ליצור משהו וליהנות?"
המקורות של בוקה חוזרים עד רחוב יהודה המכבי, מאות מטרים בלבד מהמיקום הנוכחי, בקפה קטנטן שמזכיר ללקוחות ולצוות אינספור אירועים ותקריות שהיו קוברים כמעט כל עסק אחר. היו המון סכסוכי שכנים מצחיקים-מרירים ומעט מטראז' במטבח, שירותים מעבר לבלוק וגם מכונת קליית קפה אימתנית אחת, כי עומר הוא "דביל שתמיד מתחיל מהסוף". מילים שלו, לא שלנו.
חלום מכונת הקפה הזה לא נקבר. "אני חושב שעוד נחזור לשם", העריך. עד אז, ניצל "בוקה" את התקופה הזאת קצת אחרת. "העומס של השנים לא איפשר לנו אף פעם לעצור ולגשת בצורה טובה לדבר הזה. להשקיע המון כסף, לחשוב ולהחזיר את הטבחים למטבח, כדי לעשות מה שהם אמורים לעשות".
התוצאה של "מה שהם אמורים לעשות" היא מעדניית גראב-אנד-גו עשירה באוכל של בוקר עד ערב, עם עצירה ללאנץ' כמובן. יש פה סלטים וממרחים טריים, כריכים ותיקים ומאפים לחימום בבית, ארוחות של ממש ועוגיות שוקולד צ'יפס שהמתכון שלהן הפך לכל הפחות לאחד מלהיטי הרשת של תקופת הקורונה.
מה שאין כאן, מודים השניים, זו המצאה מחודשת של גלגל. "טחינה יש בכל מקום, ברור, אבל 'בוקה' נפתח כדי להיות בית. אנחנו מארחים שם, קלישאה ככל שזה יישמע, והמוצרים האלה, במיוחד עכשיו, הולכים עם הלקוחות הביתה כדי להמשיך לתת להם את ההרגשה הזאת. נעשיר את עצמנו לאט לאט, ונפתח את היכולות שלנו, יש כאן גאווה עצומה, אנחנו מתרגשים וגם קצת עפים על עצמנו, אבל רק קצת".
"שלי, קסם, מיכי, ברק, אופק, קושניר, הילה, כריס, יונתן, רונן, פיני, בר, שיר, אומון, ניצן, יעל, פרינס, איתי, נועם, טולי, רועי, נועם, עדי, סמוחה, ניב, שמואל, דין דין, סטאר, הדר, ריאד, ירון, נוף, דדה, נועה, יונה, סתיו… שמות שעלו לי תוך כדי כתיבה, אנשים, לא סניפים. לפעמים אני לא מאמין שאני חלק מהדבר הזה, לפעמים אני בשוק מהמסע. שרק נמשיך, מתגעגע לכיסאות"
ימים ספורים לאחר הפתיחה, שלי ועומר מדברים ביניהם בפינת ה-"LAND". המקום גדול - חלום רטוב לכל מי שאי פעם עמד בתור ל"בוקה". המקום גם ריק. נכנסים, לוקחים, יוצאים. בית קפה של אנשים ללא אנשים. דרושות עוד שנים של קורונה לפני שזה יהפוך להגיוני.
"אני בחרדה היסטרית שמשהו בשפה שלנו לא יהיה יותר נאיבי. אני לא מיוחד ואנחנו לא יודעים כלום בתחום הזה. כל צעד הוא קריעת ים סוף. היו לנו דרמות על אמת, שעוד שניה זהו, זה נגמר", תיאר, "בקורונה נגענו בזה בצורה מאוד מוחשית. העסק נסגר, אתה לא יודע אם הוא ייפתח מחדש. וזה עצוב, כי אתה באמת רק רוצה לעבוד בזה. אצלי האיום הכלכלי יושב במקום אחר, רגשי יותר. אני מסתובב עם עצב, לא עם פחד".
עד אז, בלי לסמוך על אף אחד, הדברים יתחברו מעצמם. "סבא של עומר היה חקלאי, איש אדמה", מספרת שלי ומקפיצה את השותף שלה מהתרגשות, "קפה 'חמניה' מתחבר לזה כי הוא הכי אהב חמניות, ואפילו פיתח שלושה זנים שלהן, וזה גם החיבור הפרטי שלנו. האהבה לארץ, זה בעצם LAND".
LAND, מאיר יערי 19, תל אביב