"חתיכה של עבר רומאנטי קרוב נחשפה בימים אלה במרכזה של תל-אביב. אגב הריסת המבנה של בית החרושת ללבני 'סיליקאט' ליד כיכר דיזנגוף - במקום ייבנה חניון גדול למאות מכוניות - נזכרו ותיקי 'ההגנה' בשני 'סליקים' שהיו בבניין זה. היו אלה שניים ממחסני הנשק המוסתרים, שהיו פזורים בשעת המנדט בכל יישוב בארץ, מוכנים לשעת חירום… אך לאחר בנייתם התעוררה בעיה חדשה: כיצד מביאים את הנשק אל הסליק?"
(מתוך "הסליקים ב'סיליקאט'", כתבתו של פ. שמעון, עיתון דבר, 9 באוקטובר 1964)
אירועי הסליק בסיליקאט, אגדה תל-אביבית שהייתה באמת, מכנסים יחדיו מעט מכל מה שעשה את ישראל של פעם. רוח לחימה כמובן, ותושיה מן הסתם, אבל גם חלטורה ויצירתיות, זו לצד זו, ומין "יהיה בסדר" כזה שמפוזר מלמעלה כמו גשם כחול-לבן קלאסי. קצת משקה את האדמה, קצת מציף את הרחובות.
וכך, אוחה השבר הגדול בדרך למחסן הנשק בעזרת פלסטר ציוני טיפוסי - מסע שכנועים אדיר של הממונה על הסליקים במחוז משה אגוזי, שישב על מהנדסי העירייה וחילץ מהם מוסך מיותר בלב שכונת מגורים. "העין הרעה" של השכנים והמשטרה נוטרלה, והלילות הפכו שקטים יותר, לפחות למראית עין. "היו ימים שישבנו שעות ארוכות ליד הקיוסק הסמוך ולא יכולנו להיכנס עם 'הפגר'", סיפר אגוזי, "בגלל הקהל והילדים שהסתובבו ברחוב".
כמעט מאה שנים אחרי, ו-1,700 מטרים מאותו סליק, חזרה המחתרת לפעול ברחוב דיזנגוף 223 כשהיא מתגברת על "העין הרעה", מסרבת להתכופף ויוצאת להילחם. אי אפשר להשוות כמובן. פשוט אסור להשוות. אבל אולי כדאי בכל זאת להשוות קצת.
"הסגר הראשון תפס אותנו כמו את כולם - במקום מאוד קשה. לא מוכנים, ועם ערימות ענקיות של אי-ודאות וסימני שאלה", סיפר אריאל לייזגולד לוואלה! NEWS, "השבועיים הראשונים היו טראומה ענקית. מצאנו את עצמנו במצב מאוד קשה, של חוסר ידיעה רבתי לגבי איך בכלל אנחנו יוצאים מזה, ואם באמת אנחנו צריכים להמציא את עצמנו מחדש"
לייזגולד ושותפיו לקבוצת "מאנקי ביזנס", המפעילה בעיר את ה-223, הבלבוי, פנטסטיק והוטל דה וויל, רק רצו "לראות מי נגד מי ולאן הדברים הולכים. ללמוד את המצב, להשקיע בפיתוח ולנסות לשמר את הצוות הגדול שאותו פיתחו לאורך השנים. "מפה לשם, התחילו דיבורים על חזרה, ופתחנו מחדש בקול תרועה רמה. חזרנו יפה מאוד, ושמחנו שלפחות את זה יש לנו. תל אביב הייתה אז עיר ירוקה. לפחות בשלב ההוא, כשהיה עוד ניסיון פתטי בכלל לדבר על מי ירוק ומי לא, חשבנו שלא יסגרו איתנו, למה שיסגרו אותנו? אנחנו בסדר".
המציאות חבטה בתיאוריה הזאת מהר מאוד, וחזק מאוד. "הבנו שהכול פוליטי, שלא משנה אם יש או אין הדבקות, אם יש או אין נתונים, אם העיר ירוקה, כחולה או סגולה. פוליטיקה זו פוליטיקה ואנחנו צריכים לשלם את המחיר של להיות אזרחים במדינה", תיאר לייזגולד, "אז סגרו אותנו. זה היה לעג לרש. בסגירה הראשונה התחושה הייתה שהעולם מתנכל לנו, שיסודות הטבע קמו עלינו ושאנחנו צריכים לעשות פאוזה. הסגר השני הוליד פשוט זעם, תסכול, חוסר אונים. תחושה שאין באמת מישהו ששומר עלינו, שאין מנהיגים בירושלים. זה מאוד-מאוד עצוב. אנחנו משלמים מחיר כבד על היותנו חילונים, יצרנים, נאמנים, שמשלמים מסים ומשרתים בצבא. משלמים מחיר כי היינו בסדר".
לדבריו, "זה הרגיש - ומרגיש עדיין - שזה רק עניין של זמן עד שיהיה פה מרי אזרחי אמיתי. אני לא קורא לדבר כזה, ולא אשתתף בדבר כזה, אבל אני רואה את התסכול העצום שאנשים חשים, ויכול להבין ולהזדהות".
בתוך "המחתרת" (צילומים: ראובן קסטרו)
וכך, בלי יכולת להסביר שום דבר לאף אחד, שוב סגירה. "התחפרנו, התכסינו וקיווינו לטוב, רק שהפעם לא הורדנו את הראש, כי רצינו לעשות מה שאנחנו יכולים כדי לצאת יותר חזקים", סיפר לייזגולד, "השקנו תוכנית חינוכית לעובדים, קורס העשרה של סדנאות מעולם האירוח ומחוצה לו. במקביל, הבנו משיחות איתם שיש כאן מצוקה אמיתית, מהמקום הכלכלי ומהמקום התעסוקתי, של משהו לקום בבוקר בשבילו ולא לאבד את השפיות".
השיחות הללו הובילו להקמת "המחתרת", מיזם עסקי גמיש ומחוספס, "גרילה" כהגדרת מקימיו. "החלטנו לעשות משהו שיאחד את החבר'ה, שיבטא גם את המחאה שלנו כחברה נגד אוזלת היד מלמעלה. ראינו את הפעפוע, עודדנו אותם להתאחד והם תפסו את זה בשתי ידיים", שיחזר.
לייזגולד מדבר, ומסביב מהומה שמחה-מרירה-חמצמצה של עובדים. אם תרצו, קוקטייל חזק, מאוזן היטב ויעיל מאוד, כזה שבועט במי שצריך איפה שצריך. מאחורי הבר נרקחים ומבוקבקים נגרוני כבד או "פריסקו סאוור" על בסיס וויסקי אירי, מנהטן קלאסי או "Rings a Bell", מקוקטיילי הדגל של הבלבוי, ובו תזמורת כלי נשיפה שלמה, מקמפרי ועד קקאו. במטבח נארזים דליקטסים, מעדניה-סטייל, ובהם פלפלים קלויים ואיקרה, גרבלקס וסרדינים. זאת לא שעה קלאסית של בר, אבל יש באוויר אנרגיה של האפי-האוור.
"האקס פקטור המשמעותי הוא כל מיני דברים שיחודיים לנו - ליקרים ביתיים, סירופים שאנחנו מכינים, השריות, חליטות, דברים בעבודת יד וגם כל מיני דליקטסים", הסביר לייזגולד, "על זה הלבשנו גם מוצרים שאנשים רוצים ולא תמיד יכולים לקנות. מין חנווני שכונתי כזה".
המחירים ידידותיים, ויש גמישות שמאפשרת לרכוש דרינק קטן הביתה במקום את כל הבקבוק, אבל הדבר המשמעותי ביותר הוא ש-100% מהרווחים הולכים לעובדים. "אין כאן ולא יהיה כאן רווח שאנחנו נפיק. אנחנו רוצים ושמחים ודוחפים שהצוות ירוויח כמה שאפשר. אני מניח שזה יהיה בעיקר אלמנט של הישרדות, אבל גם זה משהו", תיאר, "השאיפות שלנו לא בשמיים. אני לא צריך שהעסק יעשה מיליונים. לי אין אינטרס כלכלי כאן. בכלל. הדבר היחיד שמעניין אותנו הוא שלעובדים תהיה תעסוקה, ואולי רווחה כלכלית, ושירוויחו מזה משהו. זה מגיע משם".
אפידימיולוגיה ופוליטיקה בצד, לייזגולד לא חושב הרבה כשהוא נדרש לתחזית. "אני משוכנע שנחזור. חד וחלק כן. אני מאוד-מאוד אופטימי. אני רואה ויודע איך הקהל מגיב כשלוקחים ממנו, ורואה ויודע איך הוא מגיב כשנותנים לו בחזרה. בסופו של דבר - ואני מודע לכך שמצחיק להסתכל על זה ככה דווקא בתקופה כזאת, כשדברים נמנעים מאיתנו - בימים כתיקונם אנשים פועלים לא רק על בסיס הישרדות פיזיולוגית וכלכלית, אלא גם על טבע האדם וההישרדות החברתית שלו".
בתור מארח, הסביר, הוא נושא באחריות משמעותית, שבאה לידי ביטוי "ביכולת שלנו לספק את הבסיס לחוויה הזאת של הקשר בין בני האדם, מרחב המחייה של ההומו-סאפיינס. היום אנחנו לא יכולים לתקשר, להיפגש, להזדיין, להתחתן בלי זה. תמיד אנחנו חוזרים לשם. בני האדם היום כבר לא צריכים לצוד ארנבות, אלא לחשוב לאן יוצאים היום, וכל מי שמתיישב אצלי בכיסא מקבע איזשהו מכנה משותף ביני לבינו, אורח ומארח.
"בגלל זה, דווקא למקומות שלנו, שמאוד מקדשים ירידה לפרטים, טוטליות אירוחית וחוויתית, יש המון מקום בעתיד של הפוסט-קוביד. מי שמספק מוצר איכותי, שחשוב לו, שזה מגיע אצלו מהבטן ומהראש ומהלב במקביל, הקהל מתגעגע אליו ברגעים האלה ממש. אני משוכנע שברגע שהאלמנט הבריאותי יפסיק להיות אלמנט, אני רואה את זה חוזר, וביתר שאת", העריך.
בלשון המעטה, ימי הסליקים של ההגנה היו שונים לגמרי מתל אביב 2020. בלשון המעטה, אנשי "המחתרת" האלכוהולית הנוכחית אינם נלחמים על חייהם, וגם לא על חיי המדינה. אין כאן כלי נשק, ולא צבא כובש ומועד לסילוק הרי.
זאת אמורה להיות השוואה מופרכת, עד שהיא איננה כזאת. מלחמה על החיים מול מלחמה על חיים. רחובות חשוכים מול רחובות מחשיכים. עד שמישהו מרים "לחיים", ומשהו נדלק. "כל התקופה הזאת פיקפקתי וחשבתי אבל תמיד ידענו להמציא את עצמנו מחדש, לייצר מהפיכה", חתם לייזגולד, "ככל שנידרש לזה, נעשה את זה שוב גם בעתיד".
"המחתרת", הזמנות באתר