"עצוב לי לבוא לשוק ולראות אותו ככה. בסטות סגורות, אנשים שלא מחייכים, יותר שקט מרעש. פשוט עצוב. את הדרך שבה מתקבלות ההחלטות הפסקתי לנסות להבין ממזמן. ירקות כן אוכל לא. מסעדות כן דוכנים לא. משלוח כן טווח קצר ארוך בינוני. באמת שז****ם את המוח. כל יום שטות אחרת, מזל שאני לא רואה חדשות. בינתיים נהנה מהילדים והתחלתי לרוץ אז יש גם דברים חיוביים במצב. אוהב את כולכם ורוצה כבר לחזור להאכיל את כולם. בינתיים לא לשכוח לשמוח ולחייך זה מונע קורונה".
לפני שבועיים קובי שמואל החליט לשבור שתיקה. היעדרות אינסטגרמית ממושכת וחריגה נקטעה באחת, והפוסט העצוב-מצחיק שלמעלה מילא את החלל. החתימה המוכרת שלו - "יאללה בוריקה בוריקה בוריקה!!!!!!" - עשתה אף היא קאמבק. זה לא היה 100% חיובי, והתמונה בכל זאת הציגה את הדוכן המפורסם שלו כשהוא סגור ונעול ונצור וחסום, אבל מעט אופטימיות כן נמזגה מלמעלה. ילדים, וריצה, ולא לשכוח לחייך. בסך הכול מסר די סוחף לכמעט 15 אלף עוקבים.
השבוע, עם זאת, זה עבר לו.
"כבר מראש השנה אני וכל הבסטיונרים בשוק יושבים בבית. בינתיים הסופרים לא נסגרו לעולם. הספיקו לפתוח מסעדות, צימרים, מספרות, גני ילדים ובתי ספר", כתב בפוסט חדש, סלפי-עיניים-מסיכה כשברקע מסדרון שוק שבשגרה אי אפשר לראות בו פיסת מדרכה, וכעת ריק לחלוטין. "אני כבר לא יודע אם לצחוק או לבכות", תיאר, "יש שלוש אפשרויות - או שצוחקים עלינו או שמסתלבטים עלינו או גם וגם. כל אחת מהאופציות לא מוצאת חן בעיני. עושים צחוק מבידור, כ******ו המדינה!!!!!".
הרקע לדברים ברור, אך אולי בכל זאת צריך לתאר אותו בכתב כדי להאמין: רשתות השיווק לא עצרו לרגע בזמן שהעסקים הקטנים מושבתים, קורסים והמומים. שוק הכרמל עצמו, אגב, מבולבל כמעט לחלוטין, וסיור מקיף בו מגלה תוהו ובוהו, ממש איבוד שליטה על המתרחש.
עסקים שקיבלו אישור לפתוח על בסיס תקנות מסוימות, ואחרים שנאסר עליהם נאלצים לצפות מהצד במתרחש. מסעדות שמשלחות שליחים נון-סטופ בזמן שדוכני מזון אחרים, דוגמת זה הממכר והמנחם של שמואל, מנועים מלהצטרף. אם צריך מראה עיניים במקום כל המילים האלה, פשוט צפו בתמונה הזאת ונסו לזהות בה את משהו קטן אחד מהשוק המפואר והאהוב.
"את הסגר הראשון עוד קיבלנו. לא ידענו איך להתנהל, אבל יכולתי להבין. הכול היה חדש, והרגשנו שסגרו כדי לתת לאנשים תחושת ביטחון", תיאר שמואל בשיחה עם וואלה! NEWS, "הייתי קצת בבית, אפילו נולד לי ילד, אז הטיימינג היה מוצלח, אבל כבר בבית החולים שמתי לב למשהו מוזר".
אותו "משהו מוזר" היה דוכן קפה פעיל לעייפה שלא הפסיק לעבוד לרגע במתחם הרפואי. "אני יושב במחלקת יולדות, והם עובדים בלי הפסקה. שטח סגור, והם מתקתקים סנדוויצ'ים. לא הבנתי מה ההבדל ביני לבינם".
הסגר השני היה כבר מהלך אחד יותר מדי. "אחרי שהחזירו אותנו גידרו את כל השוק, ושמו שומרים שספרו כמה אנשים נמצאים בפנים בכל רגע נתון. בסדר, ציפיתי שהפעם יהיה אותו דבר. לא האמנתי שיסגרו אותנו שוב. הרי אכלנו כבר את הלוקש של הסופרים, ראינו איך טייקונים לא נפגעו כי הם ידעו איפה לשים את הכסף ולקבל תמורתו תו סגול לסופרים".
וכך, ערב ראש השנה קודר במיוחד התחלף בחג ועוד חג, שבוע רדף שבוע, והסגר הארור נמשך כבר חודשים ארוכים - כשנקודת היציאה שלו הולכת ומתרחקת. "באתי לא מזמן לשוק אחרי שבועות שלא התקרבתי", סיפר שמואל, "עשיתי סיבוב ולא הצלחתי להבין את הרעיון. חלק פתוחים וחלק אחר סגור, דוכני אוכל מותר, אבל אם אני פותח אני ישר מקבל דוח".
העצבים מחלחלים לשיחה ופורצים את גבולותיה בעיקר כי לא מדובר כאן בדבר פרט למישהו שרוצה להתפרנס בכבוד. "מה שהיו נותנים לי לעבוד, הייתי עובד. גם אם השוק ריק אני בא לעבוד. יבואו אנשים או לא יבואו, יסתובבו או לא, יזמינו או לא. זה יושב לי", הסביר, "אמרו שיפתחו ב-15 בחודש. אחר כך תהיה כבר בעיה רצינית, למרות שכבר מכינים אותנו לעוד סגר, לפתיחה של שבוע-שבועיים".
לדבריו, שהם למעשה דבריהם של כל עסק קטן או חנות שכונתית, בשוק או מחוצה לו, "זה נהיה בדיחה. אין קבלת החלטות נכונה, אין סדר. מי שידע להגיע לאלה שיושבים שם למעלה בגבוה, פותחים לו. הלכתי ל'רמי לוי' ול'חצי חינם' ול'יוחננוף'. אנשים אחד על השני, אבל אנחנו לא? קיבלתי טלפונים מחברים. אנשים ניסו לעזור, אבל לא רציתי, זה פשוט עקרון. לא צריכים לסגור את השוק. זה הבית שלי, מפה אני עובד. למה סגרו לי את הבית?".