לילוש, תל אביב: מה נשאר מהמוסד השכונתי החמוד?
המחיר, באופן מפתיע ביחס ללוקיישן, סביר מאוד. גם הכמות מצדיקה בהחלט את ההשקעה. הבעיה טמונה באיכות
המחיר, באופן מפתיע ביחס ללוקיישן, סביר מאוד. גם הכמות מצדיקה בהחלט את ההשקעה. הבעיה טמונה באיכות
חווית חו"ל בתוך מדינת ישראל, רק אל תהיו פולנים
סיפורה של ארוחת חג טובה יותר משלכם
חנייה הייתה, ניקיון היה, שניצל בבגט היה. רק ספה אנחנו עדיין מחפשים
כי הרי אין דבר שמתחבר לרכבת קלה יותר מאוכל
המעגל נסגר, הטיפ נשאר
לעשות את הדברים פשוט וטוב, הקהל כבר ימצא אתכם
אם בפעם הראשונה עוד היה מקום לספק, בשנייה כבר הבנתי
אין תחכום גדול בשיפודיות, הפרטים הקטנים הם שהופכים את חלקן לטובות יותר ואחרות לפחות מוצלחות. המוסד הזה עשה כנראה משהו נכון אם הוא קיים כמעט יובל, אבל בביקור שלי קרו בו כל הטעויות האפשריות
לאחר הסרטונים הוויראליים שבהם הוא מבקר שווארמיות, גמליאל אדרי פתח את "הגלגל של שרדר". דוד רוזנטל נסע לראשון לציון חדור ברצון לסגור חשבון עם היריב הטיקטוקי. יש רק בעיה אחת: המקום שלו פשוט טוב מדי
מתחם שרונים בהוד השרון הוא אולי קניון מגושם ומסורבל עם ג'ינגל מעצבן, אבל בצדו תמצאו את "דיינר מקום של בשר", שלוחה עממית של המסעדה המיתולוגית מנווה צדק. דוד רוזנטל חזר עם טעם של עוד
במשך שנים דוד רוזנטל נאלץ לכתת רגליו ורכבו לרמת גן או לתל אביב, עד שהגיעה אליו שווארמה כמעט עד הבית. האם "מאמוש" נמצאת שם כדי להישאר?
רחוק מההרס והחורבן של ה"התחדשות העירונית", מצאנו את גרונימן 8, מקום שמגיש יחד עם פיצות וסנדוויצ'ים גם מנה גדושה של רוגע. אם זה כל כך מושלם, מה יגרום לכם לחשוב אם להגיע לשם שוב?
אחרי שעמד בפני הפצרות בלתי פוסקות, דוד רוזנטל נשבר לבסוף וביקר ב"עלינא בפיתה" בראשון לציון. לחבר שניג'ס לו אמר רק מילה אחת: "צדקת"
עברו יותר מעשר שנים מאז שביקרתי בקרנף מתחת לעבודה. זכרתי תמורה קטנה מאוד לכסף. הרבה השתנה במקום, חוץ מדבר אחד
נסיעה על כביש החוף בשעות הלחץ בשביל סנדוויץ' ליד תחנת דלק? החלטה מטומטמת, אבל לגמרי שווה את זה
ניסינו את האסאדו בלחמניה של "חלהוולה" והוא היה מצוין. אז למה קשה לנו לקרוא לכם להגיע לשם?
זה לא היה הטעם שדמיינתי, אבל לשווארמה שמעוני בגן יבנה יש תכונה חיובית אחת כל כך חזקה, שהיא לא מותירה ברירה אלא לפרגן
25 שנה חופרים לדוד רוזנטל על המקום הזה. אחרי שהסתיימו החפירות של הרכבת הקלה, הוא סופסוף בא לבקר
בדרך למשחק בחיפה עצרנו בדלית אל-כרמל. אחרי שגילינו ששני המקומות שהומלצו לנו כבר סגורים, הגענו לבגט אל-חדיד. איזה מזל
מול שער 5 בבלומפילד פועלת Burger Station 23, שגימיק ה"לחמניה בצבע לכל אוהד" הוא גולת הכותרת שלה. למרבה הצער, התעלול הזה הוא הדבר היחיד שטוב בה
השניצל של אתי בלוד שוכן במקום שנתקע באייטיז, אבל הלחמניה המושלמת גרמה לדוד רוזנטל לחשוב בכל זאת על ביקור נוסף
שווארמה אליאס יצרה תוך זמן קצר רעש גדול שחייב את דוד רוזנטל לבדוק אם ההייפ מוצדק. אחרי שנכנס לגיהינום האורבני שלה, הוא הבין שלא תהיה פעם שנייה
כולם שמעו על הסטקייה הוותיקה הזאת חוץ ממנו. אחרי שהגיע לשם, דוד רוזנטל סופסוף מבין מה הוא פספס
במרחק 200 מטר ממנו נפתח מקום שלא יכול היה להשאיר את דוד רוזנטל אדיש. "השניצל בגבעתיים" מציע כמות עצומה של אוכל. ומה לגבי הטעם?
המקום הזה יודע למשוך קהל בדרכים פשוטות ומתוחכמות עם אוכל פשוט ולא מתוחכם. בחלק מהמנות זה עובד
אין בחיפה כדורגל בלי שווארמה. רגע לפני עוד ביקור בסמי עופר, דוד רוזנטל קפץ לשווארמיה של פעם, שהזכירה לו את המשחקים באצטדיון של פעם. זריקת הנוסטלגיה הזאת התבררה ככואבת במיוחד
דוד רוזנטל לא חשב שאי פעם יחווה כזאת שלמות. עד שהגיע ל"פלאפל גוזל" (לשעבר "גוזל וציונה") בפתח תקווה
בעקבות המלצה חמה אחת, דוד רוזנטל יצא למסע קולינרי בשוק בעכו. הוא טעם שווארמה מוצלחת וכנאפה אלוהי, אבל דווקא היעד העיקרי, חומוס אבו אליאס, לא סיפק את הסחורה
סביח ב-18 שקל, פלאפל ב-15 שקל? קשה למצוא מקומות שמתחרים במחירים של "פלאפל מאיר" בשכונת התקווה. אז למה בכל זאת תצטרכו לחשוב פעמיים?