את הביטוי "שש אחרי המלחמה" טבע הסופר הצ'כי ירוסלב האשק בקלאסיקה הנצחית "החייל האמיץ שוויק", שכתב לאחר מלחמת העולם הראשונה. במשך כמעט מאה שלמה מטבע הלשון הגאוני הזה, שמסמל את החזרה המהירה לשגרה, נפוץ גם במיינסטרים הישראלי, זה שידע לא מעט מערכות, האחרונה שבהן ממש עד אמצע השבוע שעבר.
לכל הטורים של רוזי הטועם
אז בשש אחרי המלחמה נזכר רוזי הטועם שהשווארמה האחרונה שאכל הייתה ממש לפני המלחמה, קרי בצהרי יום חמישי שלפני התקיפה באיראן. אתם מבינים, בזמן שמדינה שלמה מנסה לקום מהקרשים ולנער את האבק שדבק בה, תרתי משמע, יש אנשים שחושבים על גלגלי בשר נוטפים. פרופורציות היו מאז ומתמיד הצד החזק שלי.
בשש וחמש דקות אחרי המלחמה נזכרתי שלפני מספר שבועות קיבלתי מייל מסתורי שתהה אם ביקרתי כבר בשווארמה דוידוביץ' החדשה בגבעתיים. מוזר, ממש כאן בחצר הקדמית שלי פתחו שווארמייה, ובכל זאת הייתי צריך לקבל מסר שמבשר על כך.
ההיסטוריה של גבעתיים לא גדושה, בלשון המעטה, במקומות כאלה. צ'יצ'ו גריל הוותיקה עודנה עומדת ברחוב כצנלסון, ולידה היו כל מיני ניסיונות כמו "ממוש" שנפתחה במהלך 2023 ונסגרה כעבור פחות משנה. בגדול, זו עיר שסובלת ממחסור חמור בדונר.
שווארמה דוידוביץ' שוכנת בדיוק במקום שבו שווארמייה בגבעתיים צריכה לשכון - במתחם כורזין, המרכז העסקי היחיד בעיר. כשהגעתי חיפשתי אותה, באופן טבעי, בצד של המתחם הכולל את טיב טעם, השניצל של תמיר ושאר החנויות. לא מצאתי, ואז הסתכלתי באופן לא טבעי לעבר השני של רחוב תפוצות ישראל, שם היא ניצבת בדד. המקום חדש יחסית, אבל לא הרגיש כזה, והדברים נכתבים בקטע טוב. לא אחת יש למקומות חדשים תחושה מלוקקת ונוצצת מדי. כאן דווקא הרגשתי שמדובר במקום שקיים כבר זמן מה, אם כי הוא בן חודש בסך הכול.
הכלל ידוע: כשאתה נכנס לשווארמיות שלא הכרת ומסתובבים שני גלגלים, אתה לוקח מנה עגל (55 שקלים) וחצי מנת הודו (35 שקלים).
בניגוד למנהגי, פתחתי דווקא במנת העגל. הפיתה מצוינת, השווארמה בסדר. לא הייתי מכתיר אותה כטופ, אבל היא בהחלט לא מביישת. אשר להודו, לה כבר יש טעם מצוין. למען האמת, תהיתי איזו מהפיתות טובה יותר, ואתם הרי מכירים את חוק הסיחים השלובים - אם אתם מתלבטים, סימן שלא פחות משההודו מצוין, העגל לא מספיק טוב.
אשתי, בעוונותיה, תמיד תעדיף הודו. הבאתי גם לה מנה והיא עפה. כן, הפיתה הזאת בהחלט עשתה לה את זה, מה שמחזק, אולי, את התחושה שההודו אפילו טוב יותר משחשבתי.
אז כמ"א יצא?
העובדה ששווארמה דוידוביץ' נמצאת במרחק של עשר דקות נסיעה ממני ומשלבת לוק ותיק עם טעם חדש בהחלט משחקת לטובתה, אך אלה אינם פרמטרים שנכנסים למדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות, מ-1 עד 10).
נעבור למה שכן חשוב. המחיר, למשל. 55 שקלים לפיתה ו-35 שקלים לחצי מנה הם סכום יקר, רציתי לכתוב שאפילו מוגזם, אבל כבר אי אפשר לדעת מה מוגזם בימינו. הסכומים שמשלמים פה על מזון מהיר נוסקים בקצב מטורף, ועדיין - זה יקר ב-2-3 שקלים מהשווארמיות הממוצעות.
הכמות מכובדת מאוד. הפיתה מפוצצת, משביעה ובעיקר יציבה ולא נקרעת. היא כשלעצמה טעימה מאוד, מה שכמובן מעשיר את המנה. העגל הוא לא סיבה לחזור למקום, ההודו כן. הייתי נותן 8.5, אבל 55 שקלים עדיין מפריעים לי, ועל זה נאמר "אוי, דוידוביץ'". 8 אחרי המלחמה.
בסך הכול הייתה לי חוויה חיובית אצל דוידוביץ'. חשוב, והדבר נכתב בלי שמץ של ציניות, שגבעתיים תתקע יתד בתחום השווארמה. לא בכדי הפכה חיפה לשם דבר בתחום ולמוקד עלייה לרגל לקרניבורים, ואפילו ראשון לציון מטפחת מוניטין. מי יודע, אולי זהו צעד ראשון של העיר בתהליך ההפיכה לאיסטנבול, כיכר טקסים פינת כיכר נוח. טוב, אולי לא.
שווארמה דוידוביץ', תפוצות ישראל 5, גבעתיים