אכזבה מכישלון היא תכונה אנושית מובנת. כולנו נכשלים בדברים שאנחנו עושים, מתרגשים יותר או פחות. דבר אחד יכול ממש להכעיס אותנו - כשאנחנו נכשלים במשהו שאנחנו אמורים להיות ממש טובים בו. רופא יכול לא לבחור את נוזל הכלים הנכון בסופר, אבל זה לא יעציב אותו כמו ניתוח שלא צלח. כדורגלן עלול להפוך לבדיחת הערב אם יזייף במסיבת קריוקי, אולם הדבר לא ישפיע עליו כמו החמצת פנדל במשחק בשבת.
ואני? אני יודע לאכול בכמויות. זה הכישרון המולד שלי. תנו לי כל נתח סטייק באשר הוא ולא אשאיר גרם, שימו לנגד עיניי שני מגשי פיצה והם ייעלמו כהרף עין. אני באמת ובתמים מאמין שמסעדות "אכול כפי יכולתך" מפסידות ברגע שכף רגלי דורכת בהן. פיתה מבחינתי היא חימום ללאפה, לא נולדה המנה שתנצח אותי, בוודאי לא כשמדובר באוכל רחוב.
כך לפחות חשבתי, עד שקיבלתי סטירת מציאות הגונה מהשניצל של תמיר.
השניצל של תמיר הוא מוסד גבעתיימי ותיק שעמד בדוכן מוזנח ליד בית ווהלין בעיר, נסגר, עבר לרחוב כצנלסון הראשי וחזר בשנים האחרונות בגרסה משופרת לכור מחצבתו בדרום העיר - רחוב תפוצות ישראל בלב אזור התעשייה כורזין. כתושב גבעתיים במשך כמעט עשור לא טרחתי מעולם לבקר בו. ראשית, משום שיש בי חוסר אמון עמוק בסמלים הקולינריים של העיר, שמתיימרת להיות תל אביב אבל מטבחי המסעדות שבה עדיין רחוקים מאוד מצמצום הפער. שנית, כי מה יש לי לעשות במתחם המיוזע הזה, שאיני עובד או גר בסמיכות אליו? ולבסוף, תמיד עומד לנגד עיניי המשפט העממי הידוע והעתיק שכל אדם צריך לשנן ולאמץ - "אם בא לך שניצל, דפוק שווארמה".
אלא שהשניצל של תמיר באמת עורר סקרנות באותו יום בו עברתי בכורזין (אל תשאלו מדוע, אין לי תירוץ שיניח את דעתכם) והסיבה לכך מאוד פרוזאית - בחוץ ישבה חבורה של ארבעה צעירים, שלצד המנה של כל אחד מהם צ'יפס זהוב, טרי ומזמין. כשהרמתי את המבט המרייר הצצתי פנימה וראיתי את התור. המקום קרא "בוא" ולהזמנה הזאת אי אפשר היה לסרב.
האפשרויות די שגרתיות - שניצל בצלחת, בפיתה או בבגט. כמובן שהעיניים הגדולות זרמו עם הכיוון של צלחת, אבל בהתקף לא צפוי של היגיון הלכתי על הבגט. לטעמי הלחם הצרפתי הוא אויב גדול של הרבה מאכלים בשריים, אבל הוא מתלבש מצוין על שניצל או קבב. כשהמנה יצאה הבטתי בה מובס מהרגע הראשון. הררים של שניצלים נדחפו, כנגד כל חוקי הפיזיקה, לתוך הבגט. היה שם משהו במשקל כולל של קילו, לדעתי, וזה לפני הסלטים (חופשי) והצ'יפס שבצד. זו הייתה תאווה לעיניים.
הגיע הזמן לטעום. להגיד שהיה וואו? לא. השניצל טוב, בהחלט לא הוצא משקית של קפואים (אולי תתפלאו, אבל יש לא מעט בתי עסק שכן עושים את זה ופוסלים את עצמם לנצח). עם זאת, אני לא יכול להגיד שנפלתי מהאיכות. הוא טוב, לא מדהים, ובמקומות אחרים, אפילו בגבעתיים - נלסון, למשל - תמצאו שניצל שטוגן באופן מדויק יותר.
רובכם כנראה לא שופטים איכות לבדה, כפי שהכמות אינה מדד עצמאי. שאלת התמורה הכוללת רלוונטית מתמיד, במיוחד בימים שבהם יוקר המחיה כבר ניתץ כל תקרת זכוכית אפשרית. לכן, אם חוזרים לנקודת הפתיחה של הטקסט הזה, הרי שלא הצלחתי להשלים את הבגט בכללותו, נותרתי עם כרבע מנה בידי, אף על פי שנהניתי ממנה. זה היה מייאש ומעודד כאחד. הקומבו הזה - בגט מפוצץ בשניצל + צלחת צ'יפס מהוגנת + בקבוק קולה זירו - היה לא רק טעים, הוא גם עלה לי 43 שקלים. רק אזכיר שהיום שווארמה בפיתה עולה יותר, ויש לא מעט מקומות שבהם תצטרכו להוסיף כמה שקלים על צ'יפס.
השניצל של תמיר, מלבד היותו מזללה מיתולוגית, מייצר גם בשורה מעודדת עבור כל מי שמאס במחירים היקרים מדי שתקפו אותנו. שם לא שמעו על אינפלציה ולא מכירים בעליית יוקר המחיה. שמו של המקום הולך לפניו בזכות המנה העצומה, ולא בכדי. לאנינים שבינינו זו אולי רמיזה לכך שהכמות מאפילה על האיכות, אבל לפעמים הסיגר הוא פשוט סיגר. שימו לנגד עיניכם את המשוואה הזאת: שניצל טוב + כמות גדולה + מחיר מצוין מייצרים את אחת מארוחות הפאסט פוד הכי משתלמות בגבעתיים, ואולי גם בכל גוש דן.
השניצל של תמיר, תפוצות ישראל 4, גבעתיים, 050-5271619, שעות פעילות: ראשון - חמישי: 10:00-17:00, שישי: 07:00-14:00