באחת השבתות האחרונות נסעתי לבלומפילד, לאחר לא מעט זמן שלא ביקרתי באצטדיון. משחק בשבת חורפית בשלוש אחר הצהריים, בלב אחד האזורים הקולינריים הכי טובים בארץ, פשוט קרא לי לבוא. קבעתי עם חבר שעה לפני שריקת הפתיחה, נסענו לשווארמיה מפורסמת במרכז יפו. צלחת עמוסה בכל טוב ולצידה בקבוק קולה זירו קטן. החיים הטובים. הזמנו ושילמנו בלי לשאול שאלות. 75 שקלים הצלחת, 8 שקלים לשתייה.
83 שקלים. כן, זה היה החשבון.
בעיקרון, בשלב הזה, בתחילת 2022, איש מאיתנו לא אמור להיות מופתע, בוודאי לא שווארמולוג מומחה כמו כותב שורות אלה. אחרי הכול, לא אתמול התחלתי לאכול שווארמה, הפרי החביב עלי. הרי פיתה מזמן עולה בסביבות ה-40 שקל, לאפה נושקת ל-50 ובמקומות מסוימים כבר החליפה קידומת. כבר הגעתי לצלחת שגירדה את ה-70 שקל, ואם אתה מזמין בוולט זה יגיע עם המשלוח והטיפ לסכום גבוה אף יותר. אז למה המספר "83" היה כל כך עוצמתי, הרבה משהייתי רוצה לחשוב שיהיה?
יותר משבוע עבר, והמחשבה עדיין טורדת את מנוחתי. לא ברמה מטאפורית, לא בקטע של דחקה או הומור פנימי - היא באמת יושבת שם בראש, מכה במלוא עוזה. כמו אב ששמע ביום ההורים בבית ספר שהבן שלו לא מוצלח כפי שחשב (סיפור מהחיים), כך טפחה גם על פניי המציאות המאכזבת ואיתה ההבנה שמה שהיה אתמול מת, יחי המחר העגום.
זה לא היה הסוף. שלושה ימים חלפו. אשתי ואני, באחד מאותם ערבים מעטים שאנחנו מעדיפים לא להתכרבל על הספה מול תוכניות טלוויזיה בינוניות, חיפשנו מקום נחמד לשבת בו. ננעלנו על בית קפה במרכז תל אביב. כמו צרכנים נבונים בדקנו את התפריט אונליין כדי למנוע היתקלות. גילינו שם קרם ברולה ב-59 שקלים. אז התיישבנו במקום אחר, עממי יותר, שבו סנדביץ', פרצעל ושתי בירות עלו לנו 142 שקל לפני טיפ. אחר כך עלתה, לגמרי במקרה, גם התמונה שהעלה צלמנו הוותיק ראובן קסטרו לאפליקציית חמ"ל, ובה חיוב של 50 שקלים על שישיית קולה זירו.
המציאות משתנה באופן קיצוני אפילו יותר מזה שהכרנו, ולנו לא נותר אלא להביט בה בעיניים כלות.
אין טעם וסיבה להיות נאיביים. הקריאות למרד צרכנים מיצו את עצמן במחאת הקוטג' לפני עשור. למודי ניסיון, אנחנו יודעים שגם אם זעקתנו תישמע, אלה שלא הצליחו לדחוף לנו את העליות דרך הדלת יקפיצו מחירים דרך החלון. אז בלענו את "עליית מחירי השינוע" ו"התייקרות התשומות" (איזה מושגים נפלאים) ואנחנו מוכנים כבר לשלם 5,000 שקל לסופשבוע באילת. אכלנו לוקש אחד, נאכל גם אחר במחיר מופקע. הפכנו להיות המקום הזה שהיפנים צוחקים עליו שאבטיח עולה בו מיליון שקל, ממש כפי שאנחנו עצמנו עשינו עד לא מזמן ממש.
הדיבורים על יוקר המחיה מוצו מזמן. כולנו יודעים שקורעים וגוזרים אותנו ושאנחנו פראיירים עם תסמונת "יורים ובוכים", אבל הנקודה הזאת הייתה רגישה מדי ומצאתי את עצמי עושה חשבון נפש אמיתי ונוקב: האם באמת תם עבורי עידן השווארמה בצלחת? האם אי פעם יהיה לי אומץ להוציא 59 שקלים על קינוח? האם אזמין סנדביץ' ושתי בירות בלי להתייסר?
מוזר להסתכל על זה כך, אבל השבועות האחרונים הבהירו, לי לפחות אם לא לרבים אחרים מאיתנו, שאנו נמצאים במלחמת קיום על דברים שעד כה נראו טריוויאליים. זו מחשבה מטלטלת. הרי ההיסטוריה רוויה באסונות גדולים מעט יותר מעליית מחירי מנת שווארמה, ובהחלט יש להסתכל על כך בפרופורציה הנכונה, ובכלל, אם השיעור הכי משמעותי שקיבלתי עד כה ביוקר המחייה עלה לי 83 שקלים, הוא בוודאי נמוך משמעותית מאותו שיעור שקיבלו לפניי הורים ששולחים את ילדיהם לראשונה לגן, או שוכרי דירה שחולמים לגור במרכז. ועדיין, סליחה על הצרפתית - כוסומו.
המחשבה מדכאת, אבל אי אפשר לסיים בלי מסר אופטימי. קונצנזוס ידוע בענף הוא ששווארמה אוכלים בפיתה. לא בלאפה, לא בצלחת, בוודאי שלא בבגט. אם כך, אחזור למקורות ואתענג לי על המנה שכל המומחים ממליצים עליה. הבונוס: זה עולה רק 39-41 שקל למנה. לא כולל קולה. חצי מחיר.