אגאדיר היא היוניקורן של האוכל הישראלי. רק שלא תעשה לנו אקזיט
כשקו הסיום לא נראה באופק, הכול תופס פרופורציות אחרות, ואפשר אפילו ליהנות מהדרך

כשקו הסיום לא נראה באופק, הכול תופס פרופורציות אחרות, ואפשר אפילו ליהנות מהדרך
מחר אפשר יהיה לדבר שוב על הצבת גבולות, היום אוכלים
תן להם מוזר, תן להם אמיתי, תן להם להחליט
קודם כל בצק, ואז מעטפת של טעם ויסודות של חוויה
יש דברים כאלה, רק צריך להאמין
לאנץ' עם אופטימיים, פסימיים, ומי שחכם באמת
מה אדם צריך יותר מזה בחיים, תגידו אתם
כשלא צריך לעשות כלום, פרט ללעשות הכול בדיוק אותו דבר
הניצוץ נשאר, האש הוגברה
בתוך עיר האוכל הטובה בעולם, עם הישראלית שיודעת
כמה טוב שבאתם הביתה
סערת רגשות בפרדס חנה
במבה, זעתר, אבוקדו, חלום
לאט, בזהירות, ומהר
לא משאירים קצוות פתוחים. אף פעם
רוטב טוב הוא התחלה של מנה, ולפעמים גם המנה בכבודה ובעצמה
אחד הכריכים הטעימים (והמשתלמים) בעיר
מיכל אפשטיין המתינה בסבלנות, בלי לדעת למה בדיוק היא ממתינה. מה שהיה צריך לקרות קרה
כי מה שקורה בפלורנטין לא נשאר בפלורנטין, מסתבר
כל מי שהתעורר אי פעם לתוך איזשהו בוקר במדינה הספציפית שלנו, יודע כמה חשובה נקודת ההתחלה הזאת
לא ברור מה הסיפור עם האובססיה של חיפה, אבל ברור לגמרי היכן אפשר להגשים אותה
ארוחת טעימות בלתי פוסקת שלא מצליחה לדגדג את הארנק
אתה, שתי הידיים שלך, ואף אחד מסביב שיכול לקחת ממך את הרגע
אין טעם ללכת בתלם, וזה כל הטעם בעצם
הסנדביץ' מחכה לכם, עד שייגמר
המגדלים פורקו, הגיע הזמן ליסודות
זאת שנה חדשה עם דף חדש, לא כדאי לפתוח אותה עם משהו טוב?
תנו לסינר של גלעד סולומון לדבר
לעכשיו, לחימום ביתי מאוחר יותר, לדייט פרובוקטיבי בפיג'מה מול המקרר. מה שתחליטו עובד עם האוכל הזה הרי
טיול דמעות נוסף, רחוק מאוד מישראל