השמש השוקעת על בנגקוק נותנת את האות, ואלפי רצים מתחילים לחוג סביב האגם האליפטי שבפארק לומפיני. עד לא מזמן, עצם המחשבה על ג'וגינג חשוף כל כך באוויר הדחוס של בירת תאילנד הייתה מספיקה בשביל לגרום לך להזיע עוד לפני שחיברת שני צעדים יחד, אבל דברים השתנו, וגם כאן אפשר לזרוק לאותו אוויר מילים כמו "נעים", ואפילו "קריר". לא סתם הכותרות הראשיות בכלי התקשורת המקומיים בישרו על מערכת נדירה במופעה שגרמה לתושבים להוציא מאיפסון בגדים חמים. 18 מעלות, לא יותר, והעיר משתגעת ביחד עם העולם כולו.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
עוף מושלם בגריל ומוסד ברביקיו: שתי המלצות אוכל שוות בתאילנד
המראה לא רק מסחרר, אלא גורם לוורטיגו. הרצים מתוקתקים, והרצות מתוקתקות עוד יותר. הנעליים נכונות, האוזניות נכונות והקצב נכון. נדמה שמישהו הזניק בבת-אחת את המטרופולין, וקרא ליושביו להצטרף למאמץ הסימולטני ולהוריד קלוריות ביחד. מי שלא רץ, הולך מהר ככל האפשר. מי שלא צועד, תופס את אחת השורות ברחבה הענקית, וזז. ריקודי עם, אתה מבין מיד, אינם פטנט של העם שלך.
הזלילה הגדולה. שוק Wang Lang בבנגקוק
זאת עיר האוכל הטובה בעולם, עד שמישהי תוכיח לי אחרת. היא כזאת לא רק בגלל האפשרויות האינסופיות, המטבחים האינסופיים, הכשרונות השועטים אליה או החיבור ההיתוכי בין מזרח קרוב למערב רחוק. היא כזאת בגלל האובססיה.
בנגקוק אובססיבית לאוכל, וכך גם 11.4 מיליון בני האדם הפועמים בה. הם לא אוכלים בשביל לחיות (אם כי, אתם יודעים, ברור) ולא חיים בשביל לאכול (אם כי גם פה זה די מובן מאליו). הם זוללים את הדקות בין ארוחה לארוחה, וזוללים את החיים, ויזללו את כל מה שמפריע להם בדרך למנה הבאה.
אם הצרפתים התרגלו לשלוש ארוחות מסודרות ומדודות ביום, כאן עושים אותו דבר, רק כפול ומשולש - שבעה ושמונה סשנים יומיים ויומיומיים, ושוב, ושוב, ושוב. בדרך לעבודה ובהפסקה מהעבודה. בצהריים ואחרי הצהריים, לפנות ערב ובערב ובלילה, ברקפסט ובראנץ' ועוד משהו קטן של בוקר.
יש כאן את המותגים הגדולים ביותר של יפן ואינספור ניסיונות של ארצות הברית למצוא זהב. יש אופים מצרפת וכשרונות-על מהודו. ישראלים כמובן וכמעט חמישים כוכבי מישלן, אך גם מקבץ משוגע בכמויותיו של בשלני בית וטבחים עממיים, אוכל רחוב שמרים את המדרכות עד לשמיים, קצת לפני שה-Sky Train חולפת.
נעמה אליהו, מהבחינה הזאת, היא גם שגרירת ישראל בבירה התאילנדית, וגם שגרירת הממלכה בקרב הישראלים הרעבים. היא מדריכה תרבותית ומתווכת טעמים, ומערבבת לתוך התבשיל הפרטי שלה סיפורים ועובדות, אגדות ודברים שהיו באמת.
בימים אלה, אין כמעט עיר עולמית גדולה ללא סיור אוכל עברי שצועד בתוכה, ולכן זאת הייתה רק שאלה של זמן עד שיקום אחד כזה גם בבנגקוק. למזלנו, הוא קם איתה, והיא ממקימיו.
היא מנהלת רומן עם המזרח מגיל צעיר, וממקבלת את הרומן המשפחתי שלה. בן זוג, ילד, עיר. הפחד שלט בה, ושיתק את הרצון לחוות את בנגקוק באופן טוטאלי, עד שאירועי 7 באוקטובר עשו לה מה שהם עשו לכולנו - ריססו פחד לכל עבר בכמות כזאת ובקטלניות כזאת עד שכל השאר כבר לא הפחיד יותר.
כך, הם נתנו להרפתקה הזאת שנה, ולאחרונה חתמו מחדש על חוזה השכירות לתקופה נוספת. זאת לא הייתה שנה חלקה, ולא קלה, ויש לה מה להגיד על ביורוקרטיות תאילנדיות מיתולוגיות, אבל הבסיס, הדבר שלשמו נארזו והעומסו מזוודות, קורה.
והבסיס הזה, כהרגלו של עולם, הוא אוכל.
אליהו, שידועה גם כ-naama.eatingasian, הייתה ממקימי שוק אוכל עולם בישראל, ומינפה את ימי הקורונה ליצירת סיור אוכל ידוע וטעים באזור נווה שאנן בתל אביב. מהבחינה הזאת, ומהרבה בחינות אחרות, הסיור בסך הכול התרחב קצת. רכבת קלה, קצת הליכה רגלית ועוד עשר שעות טיסה וחצי, ואפשר להמשיך מהנקודה שבה נהייתם שוב רעבים.
היא פותחת אותו במערב העיר, סמוך לאחת מתחנות המטרו (כן, מה שאנחנו נוהגים לכנות בהתנשאות מדינת עולם שלישי נמצאת כשישים שנה לפנינו בתשתיות), וצוללת ישירות לשוק סיטונאי נהדר של חומרי גלם, פרחים ודוכני אוכל. המראות יפהפיים, עזי גוון ועזי טעם. האנשים נחמדים ומחסומי השפה נמסים בעזרתה. העיניים אוכלות, ואז מתיישבים לאכול באמת - סטיקי רייס עם פנדן ומחית פודינגית מתוקה-מלוחה ליד גירסת אורז כחולה עם שבבי דגים(!) ובצל שמטריפה לך את הבלוטות ואת המוח, ואז מזללת בוקר סינית עם קערת קונג'י וכופתאות בשר ומעין סופגניות מסורתיות שנטבלות בכל דבר שעובר בסביבה בערך. בואו רעבים, רק התחלנו.
אז, חוצים איתה את נהר הצ'או פראיה הגדול לעבר שוק Wang Lang, ומתחילים מחדש, יחד עם עובדי בית החולים הסמוך והסטודנטים המגיעים מהאוניברסיטה - ועם מעט מאוד עברית מסביב.
הרגל עדיין במצב מימי והגוף עוד מתנודד, אז הכי הגיוני להסתער מיד על דוכן עופות מטוגנים מופלא, פריך בקטע רועם ונטול שמנוניות, ולקחת את זה משם. פירות מקומיים וקערות קארי, מרקים ולביבות תירס, "בורקס" סיני של שבת בבוקר (כן, גם כאן זה קורה רק בשבת) ודוכן בננה לוטי (רוטי, ברור) "כמו שאלוהים התכוון".
ואז עוד קצת פנקייקים מלוחים-מתוקים, עם חלב קוקוס פנימי, מחכה להתפרצות, וכיסונים מטוגנים, וכיסונים מאודים, ובירור מתמיד עד כמה אתם רעבים ועד כמה שבעתם, למרות שברור שעברתם את הסף לפני כשעתיים בערך, ואין שום סיכוי שתודו ותסתכנו בהפסקת הטוב הזה.
הסיור (2,800 בהאט) מתוזמן לכשלוש שעות ונועד למספר משתתפים נורמטיבי, בלתי המוני. כך הוא מצליח לתת לכם הרבה יותר מאוכל, כמו הטובות שבפעילויות הללו.
היא דוברת את השפה טוב מספיק בשביל לתקשר עם הסביבה באופן חופשי, אך מודה שהשיניים עדיין שוברות את עצמן לדעת. בעברית, היא יכולה לשתף סיפורים על החיים בעיר, ללחוש קצת פוליטיקה מקומית ולענות לכם על שאלת השאלות - כמה עולה כאן השכירות ומה מצב הנדל"ן, כמובן - כשהמבוכה תרד. לרוב הישראלים זה לוקח כמה דקות.
בנגקוק ענקית ואנרגטית ובלתי ניתנת להכלה, אבל עם אליהו נוצרת הזדמנות-פז להתוודעות נינוחה יותר, ולפגישה בגובה העיניים ממש. עדיין תיירים, אבל קצת פחות. כשתסיימו, תרגישו שובע בריא, שיספיק לכם בדיוק עד הארוחה הבאה. צריך לעמוד בקצב האובססיה לאוכל, לא?