פרדס חנה שומרת על המסורת היישובית ומעניקה לך שלוש שאלות חדשות על כל אחת שאתה זורק לאוויר. עד כדי כך היא נדיבה.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
מי כל האנשים האלה שיושבים בשמש צהריים מוקדמת של יום חול, למשל, או כמה מתחמים היסטוריים אפשר להכניס לתחומי מועצה אחת, האם אפשר להתפרנס בכבוד למרות שכל אחד ואחד מהסובבים מעידים שהוא לא לחוץ על מאני, ומה יחס האוכלוסיה הבריא של אומנים לבני תמותה, יוצרים למוגלגים?
התשובות, אגב, הן (1) תל אביבים שעברו מהעיר הלבנה וממשיכים לעשות אותו דבר, (2) רבים מספור, (3) בהחלט כן, ו(4) 1:1, לפחות. לעתים גם 1:100, אבל הדינמיקה משתנה, וכל מבט שאתה שולח סביב מביא עמו ממילא בלבול נוסף. עד שאתה מגיע לגיא בורגר, לפחות.
פה, הכול מתכנס לסשן שאלות ותשובות אינטנסיבי אף יותר, אך בסוף, סמכו עליי, יישארו איתך רק סימני קריאה.
לכל שאלה תשובה. גיא בורגר
הפוד-טראק של גיא בן אשר עשה דאבל פארקינג במתחם הידית (הנה, עוד מתחם) לפני כשש שנים, ולא הביט מאז במראה האחורית. הוא פורש בפניך בחיוך היסטוריה מטבחית-מסעדנית ושנים ארוכות של עבודה בתל אביב ובבנימינה, אבל כשהגיע הרגע להחליט, זאת הייתה לא פחות מדרמה.
המיזם הזה, מסתבר, היה "הכדור האחרון בקנה" שלו לפני שהראש והגוף עושים חושבים, והאצבע המורה מכוונת לנתיב אחר. אני לא מת על דימויי נשק, ועוד פחות מזה מחבב את כלי הנשק עצמם, אבל הכדור הבודד הזה עכשיו הוא מכונת ירייה במטווח פתוח, וכל יום כאן (שני עד שישי, לפחות) הוא Open Season. טוב, די.
הוא היה כאן ראשון, כמובן, ומסביבו הייתה פנורמה יפה ורומנטית של עפר וחול, כורכר ובוץ. כעת, יש מסביב בית קלייה נחשב לקפה ספיישלטי (בלומס) ומבשלת בירה נחשבת (שבט), ובין אלה לאלה יש אינספור יוצרים ויצרנים ורוחות חופשיות. באמצע, בדיוק כמו אז, יש את הטראק שלו. הוא לא יודה בזה אולי, אבל הכול סובב סביב גוף המתכת הכסוף, והכול מתחיל ונגמר במה שקורה בתוכו.
הסיפור פשוט - המבורגר, צ'יפס ותודה רבה - כי לפעמים סיפורים לא צריכים יותר מדי דימויים ופיתולי עלילה. נכון, יש כאן גבינה ויש גם פיתוח משוכלל של "סלט קיטו", אבל הבסיס הוא הבסיס, ונקודת הבסיס שלו מרימה אותך כל כך גבוה עד שאתה לא רואה יותר את הבסיס הזה.
הוא קורא לזה "חצי סמאש", וזאת כנראה ההגדרה הכי קרובה למה שהולך פה. הקציצה, בת 150 גרם, שומרת על עובי ועל צורת דיסקית שמנמנה, אבל בכל זאת מצליחה לספק גם את הקראסט הסמאשי השחום והפריך מבחוץ, וגם להציג מבפנים סערת רגשות רכה, כמעט מתמוססת, אוורירית מאוד.
כל מי שלא יכול להתמודד יותר עם מפלצות בשר, וכל מי שמסתכל על המבורגרים שטוחים ותוהה מה עוללנו לעצמנו עם תת-הז'אנר הזה, ימצא את עצמו כאן מהר וטבעי, רעב ואז שבע. ממבט סביב, הקהל הזה הוא לא נישה, אלא רובינו. בימי שישי, הנישה הזאת עוד מתעצמת לכדי המלצה אחת חדה - Don't.
הלחמניות מצוינות, הבשר נהדר, הבירה קרה (של שבט, אין כמו שכנות טובה) והכול ביחד מתובל ביד הטובה של השמש, עד שאתה מוצא את עצמך שרוע בזווית בלתי רשמית על אחד מספסלי העץ הפזורים במקום. אז, כשחשבת שהבנת, מגיע הצ'יפס וזורח את עצמו.
זאת קלישאה להגיד שאין כמעט מה לכתוב על צ'יפס במקומותינו. התעשייה נכבשה כליל על ידי המוצרים המוכנים, וגם קפיצת האיכות שהפכה לפני שנים ספורות מוצר בינוני למשהו שאפשר לחיות איתו לא באמת החזירה כבוד למנה.
פה, השם ישמור, יש תפוחי אדמה ויש מישהו שחותך אותם (עם מכונה, בואו, לא צריך להגזים) ויש טיגון ויש פלא בתוך קערה - יתדות א-סימטריות של פחמימה, עבות מאוד ביחס לז'אנר (המעט מאוס, סליחה) ועם הדבר ההוא שנקרא "מרקם" והדבר השני ההוא שנקרא "טעם". הטעם הזה כמעט מתקתק ובכל זאת מומלח, אבל יכול להיות שאלה היו דמעות ההתרגשות שלי. צ'יפס, צ'יפס אמיתי. מה קורה בפרדס חנה, לעזאזל?
התקף לב ראשון הוא לא הסוף >> כך מפחיתים את הסיכון
בן אשר מייצג כאן ביזנס מעט שונה, ונקודת מבט מרעננת. הוא לא מתיימר ומקפיד לשים דיסקליימר צנוע על כל משפט שיכול לצאת ביג מדי. יודע מה יש לו ביד (ומה יש כאן בידיים של כולנו) ורואה את תגובות הקהל ואת עדת המעריצים החוזרים והקבועים, אבל בשום פנים ואופן לא מוכן להיסחף ולהתעסק בשטויות.
הצ'יפס? "אם אני עושה פה רק שני דברים, לפחות שהדברים האלה יהיו כמו שצריך". המחירים הבלתי תל-אביביים (המבורגר ב-44 שקלים, צ'יזבורגר כפול ב-68, ארוחות ב-64-88)? "כסף הוא רק כסף. נתפרנס ונלך לראות משחקים של הפועל, ומעבר לזה נסתדר". העובדים? "הכי חשוב שהם יהיו מרוצים". סליחה, אבל כשזה הדיבור, גם ההמבורגר טעים יותר.
כך, גיא בורגר הפך לטריו, עם נקודה כשרה קרובה בפרדס חנה עצמה, ואתגר מעניין מאוד בהוד השרון, אבל המשולש הזה לא יצא החוצה ולא מיסחר את עצמו, אלא נשאר בבית, כי אחרת - אתם יודעים איך זה - זה לא יהיה המוצר הזה, אלא משהו אחר לגמרי.
אתה יושב איתו ושומע סיפורי ילדות על אין אנד אאוט ("המקוריים! לא מה שקורה עכשיו") בחוף המערבי של ארצות הברית ומנסה להשוות ביחד לתחנת העצירה הנוכחית בפרדס חנה. אז לא ידענו כלום, כנראה, והיום אנחנו בוודאות יודעים יותר מדי. בין לבין, הידע מצטבר, משתנה, מתעדכן. עד שמגיעים המבורגר, וצ'יפס, ומלמדים אותך הכול מחדש.
גיא בורגר, דרך הבנים 17 (כשר) ומתחם הידית, פרדס חנה, וכן הבנים 27, הוד השרון