מרחוק, מקרוב, ואז שוב מרחוק, תאילנד היא סשן פסיכולוגי שאינו מפסיק להעניק. פרופורציות בעיקר, כמובן, ונקודת מבט. מרכז כובד והבנה מה חשוב יותר, ומה חשוב עוד יותר. כותרות על עסקת החטופים, למשל, יתפסו אותך מוכן לקריאה על איזה חול לבן שלא תדרוך בו. כותרות על אינספור האידיוטים שמקיפים אותנו בשנים האחרונות, פחות.
היא ממתינה לך בקצה חודשים של ציפייה ותוך כדי משחק כמעט אכזרי של יהיה או לא יהיה. ימים לפני הנסיעה, אינך יכול לעשות דבר בלי לחשוב עליה, ואם היית אדם מסוג מסוים, היית יכול אפילו לומר בקול רם שהחופשה שלך מתחילה הרבה קודם.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
המציאות היא, עם זאת, שאתה אדם מסוג אחר לגמרי, ולכן אתה נעטף בדכדוך על סוף החופשה כבר בבית, ועוד *לפני* שזאת יצאה בכלל לפועל. זה עצוב כאופי, אבל זה גם מנגנון שימור מתוחכם, ציני מאוד, שתכליתו גלגלי נחיתה רכה ככל האפשר בסיומה של טיסת שחקים מסחררת.
האם זה עובד? ובכן, יממה פלוס-מינוס מאז החזרה לארץ, ובא לי למות, כך שהתשובה מורכבת. במקום לעסוק בזה, כדאי אולי לחזור לנקודת המוצא האולטימטיבית. אוכל. אולי משם תבוא ההתאוששות.
יהלום בוהק. דוכן העוף בקו סמוי
הדיווחים על כיבוש ישראלי זוחל של קו סמוי היו, כדרכם, מעט מוגזמים. זה לא כיבוש, והוא אינו זוחל. העברית רצה פה, עדיין, בעיקר מתיירים, אבל מרכזי הבילוי והשוטטות כבר פועלים - משום שמדובר בסוחרים הטובים בעולם, בין היתר - עם שלטים בשפת הקודש, מתעלמים לחלוטין מאזהרות מסע שמפצירות לעשות בדיוק ההיפך. כאן אין אזהרות ואין זהירות, יש בעיקר מסע.
קטונתי מלשנות לכם את הלו"ז, אבל טוב תעשו אם תשברו ימינה או שמאלה מהרחובות הראשיים של האי הענקי, או אם תיקחו את האופנוע מעט רחוק יותר מהחוף הספיצפי *הזה* שכולם גילו לפני שנים. ואם כבר, שימו קסדה. הלוק התיירותי של רכיבות בראש חשוף מדהים ממש, בקטע הכי רע שאפשר, וגם אחרי שבוע שם אני עדיין מתקשה להבין מאיפה הביטחון המזויף הזה.
אה, וגם קטונתי מלהמליץ על דוכן אוכל מסוים באי שכולו אוכל כל הזמן. בדיוק בגלל זה יש את מידד סטבינסקי.
השף המצוין של דלי אסייתי ואסיאן קלאב, מאמא תאילנדית שרק בטעות מבשלת בשרון הישראלי, נדרש להמלצה אחת או שתיים באי וחזר עם רשימה ארוכה ומפורטת שמבוססת על שנים ארוכות של ביקורים וחיים שם. כן, גם עם אופנוע.
כולן היו מצוינות, אבל אחת הובלטה בהרבה מאוד הודעות ועם סימני פיסוק מפורשים שמשמעותם אחת - אל תחזור בלי לאכול שם. זה נפתח עם "עכשיו תקשיב טוב. זה לוקיישן לא מדויק. אתה נוסע שם על הכביש הזה ומתישהו לפני הצומת אתה תראה עוף בגריל בצד הכביש", המשיך בבולד של "זה בפער הדבר הכי טוב שיש על האי לאכול!", ונחתם עם מציאת הקואורדינטות המדויקות, והדגשה חוזרת. "הנה זה העוף הכי מפורסם באי".
נו, שלא נלך?
הדוכן הזה מתעתע. אין לו ממש שם, בטח לא באנגלית, והעיצוב שלו שואב השראה מהעולמות הבלתי מעוצבים הידועים של איי הממלכה. כמוהו יש אינספור ברחבי הכחול העמוק הזה, לכאורה, אבל מדובר במראית עין. יש הרבה, אבל אין כזה. ליחצו על הלינק של המפה, ותנו לנהג למצוא את זה. זה לא קשה, וזה לגמרי שווה. הרחוב רגיל, הנסיעה רגילה, העוף בלתי רגיל.
השעות מוגבלות (7:00-15:00, סגור בימי שני) והתפריט בלתי מוגבל, אבל המוקד פה הוא מנגל גחלים רוחש שעליו, ובכן, עופות ניצבים לגובה, משופדים על כפיסי עץ. הם מתובלים, שחומים בדיוק במידה הנכונה, מדגמנים סמוקינס סקסי ומפתיעים עם ג'וסינס אדיר. אתם בוחרים, ושליטת המקום מגרזנת את הנתח לחתיכות שאפשר, ורצוי, ומוכרח, לאכול עם הידיים.
לידם, יש אינספור אפשרויות של ראשונות ושיירות ליווי, ורטבי צלילה בועטים, אבל באמת שלא צריך יותר מזה, ומבירה תאילנדית קרה. חצי עוף יעלה לכם 100 באט (קצת יותר מעשרה שקלים, נגיד) והמילים האלה, כהרגלן, נכתבות ברעד של עצבים. איך לא נשתגע?
הדבר עצמו. The Smokin' Pug
הנחיתה בבנגקוק מסמנת את סוף שלב הנחמדות של החופשה הזאת. פחות רביצה, והרבה יותר עבודה, אבל זאת העבודה הנהדרת ביותר שאפשר להעלות על הדעת, בעיר מספר 1 בעולם. כן, כתבתי את זה.
מדהים להיווכח ב-2025 כמה ישראלים עדיין סולדים מהבירה התאילנדית, ועד כמה הם נחושים לקצר את השהייה בה, עד כדי חצי יום, או לילה מסכן, לפני הטיסה חזרה לארץ. במובן הזה, אין לי שום כוונה לנסות ולשכנע. יותר בשבילנו, תודה רבה. מי שמכיר, עם זאת, יודע, הכי יודע.
העיר הזאת הייתה מושלמת מזמן, ואיכשהו, בניגוד גמור למילה "מושלמת" עצמה, לא מפסיקה להשתפר. כל חזרה לכאן חושפת עוד שכונה, עוד רובע, עוד שיפוץ ועוד - בעיקר - מתחם אוכל ע-נ-ק-י. הקפה הכי טוב שטעמתי? ממש כאן. הכוכבים הלוהטים של פריז וטוקיו? ברור שפתחו פה. סמאש בורגר שגורם לך לחשוב מחדש מה אתה בכל יודע? ודאי.
ועוד. ועוד. ועוד.
The Smokin' Pug היא דווקא לא מסעדה חדשה, ולמעשה חוגגת ממש בימים אלה עשור של האבסה שיטתית. היא נפתחה על רחוב בינוני בגודלו שמחבר את ציר התנועה המפלצתי Sukhumvit לפארק לומפיני המפורסם, וגדלה באופן אורגני לחלוטין - בלי סושיאל מתחנחן, ולמעשה בלי שום דבר חוץ מהדבר עצמו.
היא מתחזקת אישיות אולד-סקול וגישה מעולה לחיים בכלל, ומוציאה לשולחנות לא רק אוכל מפואר, אלא גם גישת נו-בולשיט מותאמת, מכבדת ומנומסת ומשעשעת בדרכה. אתם יודעים, בדיוק כמו זו שקשה כל כך להשיג בישראל.
הבעלים הם דיינה ודני, בני זוג משיקגו שנפגשו דווקא בסין, חיו בה כעשור ואז עברו לבנגקוק, לעשור שעוד ממשיך הלאה, בלי שום חרטות. שיחה קצרה על הבר עם דיינה חשפה שורשים יהודים וביקורים תכופים בארץ, כמו גם תמיכה נחרצת "בכל מה שעובר עליכם עכשיו, לעזאזל", כהגדרתה. זה לא היה נחוץ בשביל שנמשיך לחזור לכאן, כמובן, אבל זה בטח עזר לבלוטות הטעם הטוב, ולתחושה הכללית של בית רחוק מהבית.
הוויב כאן הוא ברביקיו מעולמות האמריקנה, והפער המופרך בין הרחוב שבחוץ למה שהולך בפנים מייתר מיידית כל בדיחה גרועה שעברה לכם בראש בדרך. זה עובד, זה אמיתי, זה טעים וזה מאוד הגיוני. כן.
התפריט כולל משחקי בשר משעשעים בגודלם המוגזם - מנת סליידרס, למשל, שיכולה להאכיל שלישייה בקלות - קוקטיילים שמתגאים בסטרייט-פורוורדיות שלהם, ובצדק, תוספות ומנות-צד שמחייבות הזמנה טוטאלית-קולקטיבית (סלט תפוחי אדמה אדיר, לחם תירס כמו במולדת, קסרול קטן של שעועית ובייקון, טבעות בצל אמיתיות, תרד) וגם כוכבות בוהקות בדמות צלעות חזיר, בפורמט חצי ו-Full Rack. נופלות מהעצם, מפילות לסתות. ברור.
יש גם נאצ'וס וכנפי עוף מעושנות, כמובן, קסדיאס וטיגונים נהדרים, כריך בשר מפורק, מגש בריסקט שכמעט נמס תחת חוד המזלג, עוף שלם, טאקוס וגם סלטים, כך שהעניין פה הוא להגיע בחבורה, או להגיע מורעבים, ובעיקר להגיע. למסעדה, לבנגקוק עצמה, לתאילנד. אולי יהיה קשה לחזור אחר כך לנתב"ג, אבל זאת אזהרת המסע היחידה.