אם הסניף הראשון של שייק שאק בארץ - מול דיזנגוף סנטר, באמצע של האמצע של לב המרכז בתל אביב - הוא מין גירסה מקומית של חללית האם האמריקנית (והנקודה שבה הכול התחיל) מהמדיסון סקוור פארק במנהטן (סליחה סליחה סליחה על ההשוואה), הרי שהשלוחה הבאה שלה היא לגמרי החוף המערבי.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
היא נטועה במפלצת הבלתי אפשרית להכלה שהיא העיר ראשון לציון, ובתוך מתחם מפלצתי ובלתי אפשרי להכלה בפני עצמו בדמות ג'י סיטי. שם, עם כל המטראז' והקילומטראז' שבארץ, אפשר היה להשתולל באמת. שתי קומות, חזית מרהיבה, לא פחות, שבשיאה יכולה לשדר ויזואליה ומוזיקה החוצה, פנים רחב עד כדי חוג ריקודים סלוניים, ומפלס שלם שהוא התשובה האידיאלית להסתערות קהלית.
למעלה, עם המדרגות הנעות (כמובן, בכל זאת אתה עם מגש של המבורגרים ביד), מחכות לסתות פעורות נוספות. כל מי שהעז לעלות אי פעם לקומה השנייה של מזללת פאסט-פוד יודע היטב כמה מהירה בדרך כלל (תמיד) הפרסה אחורה. כאן, זה ממש לא הסיפור. מצוחצח עד כדי מבריק. יפה ומלא עץ ואוויר. מכבד. טריבונת עץ ניצבת מול מסך ענקי שמשדר כל העת ספורט, ואתה - אולי רק לשבריר שנייה, אבל בכל זאת - מרגיש קצת אמריקנה מהסוג הטוב.
אמריקנה מהסוג הטוב. שייק שאק
קשה מאוד לדבר, לדבר באמת, עם האנשים של שייק שאק בישראל. קשה עד בלתי אפשרי. הם שומרים את הקלפים כל כך קרוב לחזה עד שאתה תוהה אם נדרשת כאן איזושהי התערבות כירורגית, חוזרים על מנטרת ה"נותנים למוצר שלנו לדבר בעד עצמו" שלהם וממלאים את שאר השיחה בשתיקת אוף-דה-רקורד עיקשת.
הם שותקים לגבי מיקום הסניף הבא (כולנו יכולים לנחש כבר, נכון?), שותקים באשר לנחיתת הפרייד צ'יקן המפורסם בנתב"ג (גם זה, אגב, ניתן לפיענוח עם קצת מאמץ) שותקים לגבי הקהל הישראלי ועד כמה הולך באמת לסניף דיזנגוף, והכי שותקים כשהם נשאלים לגבי הפעילות המקומית שהתחילה בשיאה של המלחמה הארורה הזאת, המשיכה בשיאה של המלחמה הארורה הזאת, ועל פי כל הציפיות הארורות שלנו גם תציין ספוט שלישי לצד המלחמה הארורה הזאת.
הם לא מדברים, אבל אני יכול לכתוב בשקט את המובן מאליו - בתקופה שבה כל מי שיכול היה לברוח מישראל אכן ברח, לרבות אנשים ומוסדות ורשתות שהיו כבר על המטוס בדרך לכאן, הם ממשיכים. אולי בפרופיל שקט מהמקובל אצלם, אבל לגמרי בצדק בימים אלה.
התפריט מוכר, ברור וידוע. מהודק מאוד ולא מותיר לך יותר מדי התלבטויות. לכאן נכנסים עם תכלית אחת (המבורגר, נו) או מקסימום אחרת (מילקשייק או גלידה, ואז גם צ'יפס כי פתאום נהיינו עם שטובל), וזה דווקא מרענן אותך חזרה למקורות הזלילה ומפחית חרדות פיספוס.
יש כאן שאקבורגר (צ'יזבורגר עם חסה, עגבניה ורוטב שאק בלחמניית תפוחי אדמה קלויה, 39 שקלים לסינגל, 52 לדאבל, 65 לטריפל), ספייסי שאקמייסטר (צ'יזבורגר מתובל בתערובת תבלינים פיקנטית, עם בצל מטוגן ופלפלים, 48 שקלים לסינגל, 61 לדאבל, 74 לטריפל), שרום בורגר (פטריית פורטובלו מטוגנת וממולאת תערובת גבינה מותכת, חסה, עגבניה ורוטב שאק, 59 שקלים), כריך שמאחד את הקציצה ואת הפטריה (שאק סטאק, 69 שקלים), המבורגר וצ'יזבורגר סולידיים יותר (33-36 שקלים), קומבינציות שמאגדות הכול לארוחה וגם גריל-צ'יז (22 שקלים) כי למה לא, בעצם.
ההמבורגר, מסוגת הפרימיום פאסט-פוד, או הגורמה בורגר, המשוננת כאן על ידי העובדים, עובד כהרגלו. עובד טוב, עובד טעים, עובד יעיל. וריאציית הבסיס שלו, כך שמעתי, לא משביעה אנשים רעבים מאוד, אבל עבורי זהו גודל אידיאלי בהינתן שלא כל ארוחה חייבת להסתיים בניידת הסתיידות עורקים. גירסת הדאבל אמורה להשתיק גם תלונות צעקניות יותר, ואת הטריפל שיבדקו אנשים אחרים, עם שאיפות קצרות טווח יותר לחיים, מסוג ה"חיה כל יום כאילו זה היום האחרון שלך".
את כל היתר משלימים - לכאורה בצד, בפועל בפרונט כמובן - כל הדברים הקטנים-גדולים שהפכו את שייק שאק בשני העשורים האחרונים לאימפריה בת 500 פלוס נקודות.
הצ'יפס המסולסל (18 שקלים), מן הסתם, שצועק גימיק אבל הוא הדבר הכי רחוק מגימיק, מטוגן מצוין, שחום-פריך, עם בייט רך ופאסון של קובע סטנדרט. ולצדו, צ'יפס הגבינה (28 שקלים) והצ'יפס החריף (31 שקלים) לחגיגה אפילו יותר מושחתת, נקניקיות (בקר או עוף, וגם נקניקיית "היי-היט" חריפה, 29-42 שקלים) ושבעה מילקשייקים (26 שקלים, חוץ משייק הפיסטוק הישראלי שמאמיר ל-38 שקלים) סמיכים, ממכרים, אבל סופר-מתוקים, ולא יעזור כמה צ'יפס ייכנסו לאמבטיה בתוכם.
קינוחי הגלידה (סליחה, "קונקריט") ומשקאות הפלוטים משלימים שגעת, ואיתם גם שיחוק יוצא דופן בעולם המזללות, שהוא אגף אלכוהולי מעודד ישיבה, והרי זאת כל הכוונה. בקבוק אמרלד ריזלינג לבן או קברנה סוביניון אדום (375 מ"ל, 62 שקלים), בירת בלונד בשיתוף מבשלת אלכסנדר וגם שלושה קוקטיילים מוכנים, אמיתיים, ומפתיעים ברמתם. לחיים.
הדופלקס של שייק שאק בראשון לציון הוא אולי האח הקטן לבכור התל-אביבי, אבל בהרבה מאוד מובנים הוא מתעלה עליו. לא שיש צורך בהשוואות בתוך המשפחה, חבל.
כמו כל צעיר, הוא מנסה דברים ומתנסה בדברים. יש כאן מכונות משחק רטרו נהדרות לשימוש חופשי, והרצאות שמביאות קהל של ממש. המסך הענקי למעלה הוא מגנט נוסף, בוודאי כשמתרחשים עליו ענייני ספורט לייב, ושיתוף פעולה מתמשך עם ספורט 5 מביא לכאן מפגשים וסדנאות.
אבל מעבר לכל אלה, הסיפור כאן הוא DNA של רשת. בלי פשרות ובלי "התאמות לקהל המקומי", כמו שהיא בבנגקוק ובמקסיקו ובניו יורק סיטי, כך גם כאן. כשזה טוב, זה טוב. כשהעולם נהיה קטן יותר עם כל יום שעובר, אנשים גם מבחינים בזה, חוזרים ארצה אחרי שאכלו כזה, ובעיקר נפלו כבר כל הרבה פעמים עד שאין להם כוח לשטויות. פה, אולי לא מדברים, אבל גם לא צריכים לדבר.
שייק שאק, מתחם G Fashion, ילדי טהרן 7, ראשון לציון