שנתחיל במובן מאליו, לא? כמעט שנה לאחר ההודעה הרשמית על הגעתה של רשת שייק שאק לישראל, פתיחת הסניף הראשון שלה בשבוע שעבר היא החותמת, וגם ניצחון בפני עצמו, עוד לפני הצ'יזבורגר הראשון.
גם בגלל המהלך, הכל כך נדיר כאן, של עמידה בזמנים ובהצהרות - אמרו "במהלך 2024", וקיימו - וגם כי אותו מהלך בדיוק התקיים והתממש במהלך שנת גיהנום ישראלית - לכולם כמובן, וגם לבעלי עסקים, ליזמים ולאנשי אוכל מן הסתם.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
ועכשיו, אחרי המובן מאליו שהיה צריך בכל זאת להיכתב, הנה שתי נקודות ברורות מאליהן שגם הן חייבות אור יום:
1. פתיחת הסניף הראשון ביום הבחירות המקומיות, גם אם נפלה על היוזמים במקרה, בשל דחיית מועד ההצבעה, הייתה מהלך שיווקי גאוני. נקודה. היא לא דרשה יחסי ציבור (ולמה באמת, אם עולות לאוויר כתבות שכותרתן "יש תור"), ולא יצרה אפילו עמוד אינסטגרם מקומי. גרילה, גורילה.
2. כל מי שעמד בתור המפורסם הזה באופן אורגני וטבעי, מתוקף רצונו האישי בלבד ובלי קשר לתחומי עיסוקו או למחויבותיו הרשמיות, אינו זקוק רק להמבורגר, אלא גם לטיפול.
החותמת. שייק שאק
24 שעות בדיוק לאחר הזחל האנושי-ויראלי שהשתרך ברחוב דיזנגוף, אני מזיע את דרכי לשייק שאק, מהחום ומהחשש. השעה היא 11:44, וההימור המושכל בנה על ירידת מתח געשית, ועל תבוניות של התלהבות התחלתית, אך בוודאי כזאת שניתנת לניהול.
מקסימום אבזבז איזה חצי שעה בתור הזה, חשבתי, ואאסוף במהלכה קצת מידע וצבע משותפים לדרך, חברים לקוראלס גדרות המתכת המצולקות מיום הפתיחה.
וכך, אני מגיע לשם ב-11:45, ועומד. שני בתור. שני.
חוזר ואומר, כי אולי זה לא היה ברור מספיק בהתחלה:
1. הפתיחה ביום החופש של הבחירות המקומיות הייתה גאונית.
2. מי ששיתף פעולה עם הגאונות הזאת הוא אידיוט מוחלט.
שייק שאק התחילה את מסעה לרחוב דיזנגוף בשנת 2001, כדוכן נקניקיות מושקע במדיסון סקוור פארק שבניו יורק. שלוש שנים לאחר מכן, הדוכן התרחב למזללה קבועה באותו פארק נפלא, והוסיף המבורגר, צ'יפס ומילקשייק. כולם מיתולוגיים, ברור.
ההתרחבות הזאת סללה את דרכו של המותג, ואת הטמעת ערכיו - פאסט פוד, נכון, אבל טוב, בוגר ומתוחכם יחסית. נכון לעכשיו, מפעילה הרשת בפורמט כזה או אחר יותר מ-400 נקודות ברחבי העולם - ממיאמי וסינגפור ועד קנדה ובנגקוק. המותג עצמו רק התחזק לאורך הדרך, תוך שהוא שומר על הפאסון הניו-יורקי שלו. סניף האם, אגב, עדיין מעמיד אנשים בתור מדי קיץ, ומצלמת רשת ייעודית משקיפה על ההתרחשות ומדווחת בזמן אמת על הצפוי. אולי לתל אביב יש משהו ללמוד, אם כי בכל הקשור לתורים כללי האצבע זהים מהסנטר ועד מנהטן - Don't.
תפריט הפתיחה הישראלי החסיר להיטי עוף גלובליים, אבל הנחית פה את כל השאר - חמש אופציות המבורגר ("שאקבורגר" יחיד או כפול, "ספייסי שאקמייסטר" פיקנטי, גירסת פטריות צמחונית, צ'יזבורגר עם "שרום בורגר" והמבורגר נקי שיכול לקבל תוספות, 33-69 שקלים), שלוש נקניקיות (בקר, עוף, חריפה, 29-38 שקלים), וצ'יפס (רגיל, עם גבינה, או עם תערובת תבלינים פיקנטית) כמובן.
מלבד האוכל עצמו, יש גם אגף מילקשייקים (וניל, שוקולד, בלאק & וויט, קרם עוגיות, קרמל מלוח, תות וגם שייק פיסטוק שנמכר רק בישראל), "פלוט" (קוקה קולה עם "קרימסיקל"), גלידות בכוס או בגביע, "קונקריטס" (גלידות עם תוספות מקומיות), ועמוד שלם של שתייה - מבייסיק קל דרך לימונדה-תות עשויה במקום, ועד הבלחת אלכוהול מתבקשת ורצויה (וגם נדירה) בדמות קוקטיילים, יין ובירה.
ימי הפתיחה וההפעלה הראשוניים כוללים צוות ע-נ-ק-י של צבא ההשתלטות הגלובלית של שייק שאק, או מטה ההתרחבות ופיתוח ההזדמנויות העסקיות, או יושבי המשרדים הממוזגים בקומות העליונות של הקורפורט, או, בקיצור, אמריקנים, והרבה מהם.
ההתרחשות הזאת מבטיחה יעילות בלתי ישראלית - ב-12:04 המגש שלי כבר היה מוכן - ומבטיחה, כמובן, גם סיטואציות כמעט מצחיקות של אובר-קיל - 12:08 והמגש שלי עדיין לא היה בידיים שלי למרות שעמדתי ממש מולו, ובגלל שהייתי צריך לעבור בדרך אליו לפחות שלושה אמריקנים שכל אחד מהם אמר לי "Thank You" בטונאז' אחר, אבל לא שיחרר.
ההמבורגר עצמו (39 שקלים לסינגל, 51 לדאבל) מגיע עם גבינה-חסה-עגבניה כברירת מחדל, ועם "רוטב שאק" שמוסיף עוד ג'וס ועוד מפיות להתרחשות. הסינגל יסגור לכם פינה קלילה, הדאבל יעשה יותר מזה, אבל שתי האופציות אינן מפלצתיות, ומייצגות זלילה נורמטיבית יותר של המבורגר.
הטעם עצמו מזכיר מאוד את חו"ל. הגבינה נדיבה, הלחמניה מצוינת - רכה וחלבית - והבשר מוצלח, אם כי מלוח בקטע כמעט מוגזם. הצ'יפס המסולסל (18 שקלים) השלים נחיתה מוצלחת, וסיפק את ההשלמה השחומה והפריכה הנדרשת.
שייק בלאק & וויט (26 שקלים לכוס קטנה, 33 שקלים לכוס "רגילה") שנלגם במקביל להמבורגר פירפר את חדרי הלב מהמליחות ההיא למתיקות בלתי אפשרית, כזו שמקשה עליי להעריך שהשידוך הכל כך אמריקני הזה אכן יתורגם באופן מוצלח לעברית.
גם הגלידות, על ההומאז היפה שלהן לתל אביב - שוקולד מהקרדינל, למשל, בראוניז ממאפיית אלכסנדר וגם חלבה וטחינה כמובן - היו מתוקות לפחות שתי אוקטבות גבוה מדי. "האני קראנץ'" (גלידת וניל עם עוגיות אוזני פיל של דלאל, דבש מלוח, ממתק חלת דבש ואבקת פרחים), על הפוטנציאל המצוין שלה, הביאה מרקם נהדר אבל כשלה אף היא באיזון המתיקות הזאת.
קל מאוד לדמיין את שייק שאק נוטעת כאן מזוודות יציבות ומטלטלת מעט את סצינת ההמבורגרים המקומית, לרמה נינוחה שאינה מדברת באופן גלוי על מושגים כמו סטארבקס או דאנקן דונאטס, סאבווי או קופי בין חלילה.
במחירים ובאיכות, היא ממצבת את עצמה בין הרשתות הגדולות ובין ההמבורגריות המתמחות, ומנסה לשאוב כוח ולקוחות גם מאלה וגם מאלה - כחווית אמצע של בילוי נעים יותר (אם כי הרחבה המבוטנת-מאובקת של דיזנגוף אינה מדיסון סקוור פארק, ואני לא יכול לכתוב את המילים האלה עם הדגשה גדולה וברורה מאליה יותר), בלי לוותר לחלוטין על האיכות.
ככל הידוע, השאיפות הראשוניות שלה כוללות שני סניפים נוספים וזריזים בתל אביב, אבל דווקא יציאה החוצה תביא בשורה משמעותית יותר, בוודאי לערים נטולות צפיפות האוכלוסין הקציצתית שהיא תל אביב 2024.
והתור? זה כבר נושא לאייטם בוואלה! בריאות הנפש.
שייק שאק, דיזנגוף 69, תל אביב