לקח לו חמש שנים וחצי, אבל מידד סטבינסקי התחיל לחלום בשבועות האחרונים שוב על בנגקוק. הוא מתגעגע לרחובות שלה, לאנשים ולחברים, לריחות ובעיקר לטעמים. בפעם האחרונה שזה קרה, נולדה מזה דלי אסייתי המצוינת בהוד השרון. עכשיו, קמה אסיאן קלאב בקדימה-צורן. בקצב הזה, כל פעם שהוא שם פיג'מה מישהו צריך להדפיס תפריט. מזל שאין לו זמן לשנ"צ. בעצם, חבל שאין לו זמן לשנ"צ.
החיים לקחו אותו לתאילנד, והאופי שלו לקח אותו להעביר בה יותר מעשור. תחשבו על החופשה האחרונה שלכם שם, ועל איך דמיינתם כל כמה דקות מה זה לגור פה באמת. הוא יודע, והוא יודע גם לספר. אם התיישבתם בפינה הנכונה של הבר, ברגע הנכון של הסרוויס, עם הדרינק הנכון ביד, הוא יחצה איתכם את הפקקים של הבירה העמוסה עם האופנוע הפרטי, ואז יסיע אתכם במכונית עד קצה המיין-לנד, ולתוך האיים.
בין לבין, בירידות מהכביש, הוא ישחזר רגעים קטנים-גדולים, כיריים בוערות בחצר בית פרטי, ואיזו מאמא - תמיד זאת מאמא - תאילנדית שעומדת מעליהן ועושה מה שהיא עושה כבר חמישים שנה, כל יום. בין לבין, בירידות ובעליות, הוא יביא גם את האוכל שלו. שם, הכול מתחבר.
הכול מתחבר. ביסק של אסיאן קלאב
אסיאן קלאב ( The Asian Club) החדשה בקדימה-צורן היא התוצאה המעולה של שיתוף פעולה בין קבוצת המסעדות איינשטיין (רובע בר יין, נורדר, קפה פלאזה) ובין מסעדת דלי אסייתי עצמה, ובעיקר תוצאת הנדנוד העקבי והבלתי פוסק שתכליתו מתי כבר תפתחו מקום גדול וחדש שמיישר קו עם האוכל.
במונחים אובייקטיביים, שתי המסעדות מרוחקות רק עשרים דקות נסיעה אחת מהשנייה. במונחים כחול-לבן, 16 הק"מ הקצרצרים ביניהן הם לא יותר מקו אווירי תיאורטי, ואת עשרים דקות הנסיעה עליו אתם יכולים לתזמן עבור ספר האגדות של כבישי ארצנו.
כך גם במונחי מסעדנות. האוכל של הקלאב בהחלט מחובר לאוכל הידוע והפופולרי של הדלי, אבל החוויה, מן הסתם, טוטאלית בהבדליה. שם, מסעדה שכונתית שהתחילה קטן וחשבה מקומי ולאט-לאט גידלה מפלצת מטבחית מהסוג החיובי, עם ישיבת מדרכה ורחוב וחלל שמנסה לכנס הכול בלי יותר מדי סתירות. פה, מסעדה עירונית שמתחילה גדול וחושבת אזורי ומהר-מהר יצרה מפלצת מטבחית מהסוג החיובי, עם ישיבת כיף ונעים וחלל שמהרגע הראשון נועד ונולד להיות כזה.
שנאכל משהו?
התפריט ע-נ-ק-י. גם באגפיו וגם באפשרויותיו ובעיקר ביחס החבטות הגבוה מאוד כאן, שמנטרל חשש לנפילות פוטנציאליות. פה, תזדקקו לשיח פנימי-שולחני עמוק, שבסופו החלטה על איזו ארוחה אוכלים, על מה מוותרים בצער, מה שומרים לפעם הבאה ואיך מגזימים בלי להגזים.
זה אומר, למשל, שש ראשונות שהן לבדן ארוחה שלמה, קטגוריית באנים וכיסונים, חמש מנות נאות של דגים ובשר, גריל לוהט במיוחד שמצליח להבעיר רעב מתוך המטבח הפנימי, שבעה סלטים שרובם ענקיים ומשביעים בפני עצמם, תריסר(!) עיקריות, וגם בר סושי נפרד.
וזה עוד בלי לקחת בחשבון את התעוררות הבוקר של סטבינסקי, ומנות הספיישל שבאות בעקבותיה. אחת-אחת, ואז כולן. פעם אחר פעם. אין דרך אחרת להשתלט על כל זה.
זה מתחיל עם מנות חובה של אגדאשי (42 שקלים), אגרול צמחוני (38 שקלים) מרק טום קא, ג'מבו שריפמס בטמפורה עם איולי וואסבי-יוזו, וגם עם "אסיאן ביסק" (58 שקלים), קערה חורפית עם מעט בשר סרטנים, הוי סטיר וג'ינג'ר וצ'ילי, עלה שיסו גדול מעל המכסה, וקוקי סאן ז'אק צרוב מעליו. כשהכול מתערבב, כשהכף עולה, אתה נמשך לתאילנד כמו בסצנה המפורסמת של "רטטוי". מי ידע את זה על קדימה?
אגף המאודים (32-62 שקלים) ממשיך עם גירסאות כריכי באן של בקר מפורק, עוף וקולסלואו ודג בטמפורה, לחמניות באו בשריות עם שקדים ומיונז יפני, כיסוני הר גאו במילוי שרימפס ושומאי במילוי עוף, בצל ירוק וג'ינג'ר, שטובלים ברוטב פונזו דקיק-דביק.
אלה מצטרפות למנות נאות (58-68 שקלים) שמצליחות סוף סוף לחדש קצת בתחום שהפך להיות מעט שחוק במסעדותינו - סלמון נא, כמובן, אבל עם רוטב נאם ג'ים ושום פריך, טרטר דג לבן עם עלי חזרת, יוזו וכפיר ליים, המאצ'י מקסים ברוטב הדרי, טרטר בקר אסיאן סטייל ויציאה אופנתית, סקסית מאוד, של אצת נורי פריכה בפורמט טאקו, עם טרטר טונה פיקנטי, אורז ואבוקדו (26 שקלים ליחידה).
הנאים האלה ממשיכים בטבעיות לתפריט סושי עמוס אפשרויות ורולים. לא בדיוק תאילנד, כמובן, אבל גם לא בדיוק אכפת לנו.
יש כאן "מידורי", למשל, עם עניינים ירוקים של מלפפון-אספרגוס-וואסבי ודג לבן (58 שקלים) ו"נאסו מיסו" שמוסיף חציל בטמפורה, "קורומה" עם שרימפס ופפאיה כבושה או "גריל רול של הדלי" (סלמון סקין, אבוקדו, אספרגוס, קנפיו, סלמון צרוב מלמעלה, טריאקי ושקדים, 64 שקלים) שלא סתם עשה את הנסיעה וגם קערת טונה וסלמון עם אורז מאודה, צ'יראשי שכזה, וריבועי אורז פריכים שעליהם טרטר האמאצ'י וטונה, סלט אצות, איולי וואסבי ופוריקקה (68 שקלים).
וסלט סשימי גם, ברוטב פונזו-דבש, פרי ובצל פריך. סום טאם תיקחו בוודאות הרי. גומא עם מלפפונים ואצות ואבוקדו ובצל ירוק ובוטנים ורוטב טחינה-אסייתי שכזה לא תרצו? וסלט תמנון עם שרימפס ואטריות זכוכית. מבינים את הדילמה, נכון? כי אפילו "נאם נואנג" נחשב כאן סלט, ובפועל הוא מתנה עמוקה של כדורי עוף וייטנאמיים, מטוגנים ופריכים, שמוגשים בפורמט נאמס עם עלי חסה, אטריות זכוכית, נבטים ועלים. הרכבה ופירוק, טבילה ברוטב בוטנים מטריף וחוזר חלילה. אין כאלה.
שני סלטים בכל זאת מבזיקים מעל השאר, מסבירים היטב איך מחברים מדינות כל כך שונות, ומטבחים כל כך שונים, על צלחת אובאלית אחת.
אחד מהם הוא נאם טוק (72 שקלים), ובו נתחי בקר צלוי, עלים ירוקים, בצל, ליים וצ'ילי וקסמים של יד. השני הוא יאם פלא תקאי (68 שקלים) המערבב פיסות דג מטוגנות, כפיר ליים ולמון גראס, פומלה, שאלוט, קשיו וצ'ילי. כל אחת מהצלחות האלה מחזיקה ארוחה שלמה. בחיי. ואיכשהו אתה לא מפסיק לאכול משתיהן. הבשר, שחום-ורדרד, משגע. הדג, פריך ובכל זאת עסיסי, מדהים. כל מה שמסביב הוא הכי פשוט שיש, והכי מורכב שיש. וואוו.
מהגריל (תנו לסטבינסקי לדבר על המנגל שלו ותראו עיניים נוצצות) יוצאים, אם נותרו בכם סימני חיים ורעב, תירס צלוי, חזה אווז, פרגית ותמנון וגם סקאלופ. רוצים עוד יותר מזה? שוק אווז בציר כהה (128 שקלים) תשמח לספק אתכם, וכך גם סטייק שנצלה לאט באותו גריל פתוח ("לקחתי את הרשת, וזרקתי לפח", הוא מסביר את התהליך המורכב בחיוך ממזרי), נמשח ונמשח ונמשח, או ריזוטו שיטאקי, קארי וראמן, לברק שלם בגריל כמו שם, פאד סי יו ופאד תאי עדינים יותר מהמקובל, נו מה, ו"פאנגן", מנת דג לבן, שעועית חציל תאילנדי בג'אנגל קארי ואורז לבן שיספוג הכול.
הבר כאן מתוקתק, עם רף חריג של מקצוענות-נחמדות. אפילו הקינוחים, אתגר מזרח-אסייתי ידוע, משתדלים אחרת, ומצליחים. בננה לוטי בעבודת יד, כן, כמו בדוכן ההוא שרק אתם מכירים, טירמיסו עם מאצ'ה, גלידת קוקוס ביתית וקראק פאי, וגם באסקית נאמנה לשמה, זולגת, עם קצפת דבש מלמעלה, ופיזור של מאצ'ה, לסוף של הכף, ולסופו של הלילה.
סטבינסקי מסתובב במטבח ועדיין מחשב מטראז'. מבנגקוק ועד הוד השרון, אין סיכוי שהוא רגיל למרחבים כאלה. הוא מדגים בתנועות ידיים ארוכות כמה מקום יש לו, על איזו אוטוסטרדה של פסים חמים וקרים הוא נוהג עכשיו ואיך אין צורך יותר לצופף גבים וכתפיים, להיתקע ולהזיע יחד. אפשר להזיע בנפרד, בכל זאת עובדים כאן.
הגודל הזה, כמובן, הוא גם נקודת המבחן הקריטית של אסיאן קלאב, ובשבועות הקרובים היא תצטרך לענות לעצמה על כמה שאלות מפתח - האם לתת לקהל *רק* מה שהוא רוצה או לבוא כמו שאתה, בלי להשתנות, איפה נגמר הטרנד ומתי להיט מתחיל להעיק, וחשוב יותר מכל, מי בדיוק אוכל כאן, מה הסיפור שלו, ואיך אנחנו מספרים את הסיפור הזה ומאזנים מערכת יחסים בין מסעדה לאורחיה?
מסביב כמעט שממה של אוכל, בטח אם סופרים מקומות מושקעים שלא נכנסו לפני עשור לתרדמת קהל שבוי, אבל המחיר של הפרחת אותה שממה היא התמודדות עם הרגלים, ספקנות ואפילו חשדנות. בואו נקרא לזה "למה הפאד סי יו לא מתוק".
כרגיל אצלו, וכרגיל בכלל, זה יהיה תהליך, ותהליך מרתק - בדיוק כמו שעברה דלי אסייתי, אגב. נקודת הפתיחה של הקלאב מצוינת. השולחנות מגוונים ושמחים, והשכנים מסתערים על התגלית. תוך חודש, הם ימצאו בתפריט משהו חדש, ויזמינו בלי לשאול שאלות. תוך שבוע, אם זה תלוי בזה שמבשל במטבח.
היציאה החוצה מתל אביב, בעיקר שרונה ומזרחה, מדלגת כעת צעד נוסף צפונה. זהו צעד שמח, טבעי לחלוטין ולגמרי הגיוני. בסך הכול 16 ק"מ, נכון, אבל עכשיו אפשר לטוס אותם באמת, רצוי על האופנוע של מידד סטבינסקי.
אסיאן קלאב (Asian Club), האופה 1, קדימה-צורן, 077-3622362