מידד סטבינסקי בוער. כלומר, לא מילולית (אם כי בהחלט נצפה עשן מטפס מעלה מכיוון הצוואר שלו, בטמפרטורה שהיא סכנה לכל בן אנוש, ובסך הכול יומיום על הפס של אנשי אוכל אמיתיים), אבל כן עם אש. אש גדולה.
הוא מתרוצץ בחלל של מסעדת "דלי אסייתי" כמו ששפים כבר כמעט לא מתרוצצים יותר בשום חלל ובשום מסעדה. פנימה והחוצה, קדימה ולמטה. מתכופף לצד שולחנות כדי לדבר בגובה העיניים, ומתיישב רק כשכבר לא נעים, ורק כשמפצירים ממנו מפורשות.
העובדה שבאחד מהשולחנות האלה סועד הכירופרקט הקבוע שלו ("פעם בשבוע הוא מציל אותי", עדות שהייתה באמת) מבהירה את כל מה שדרוש להבהיר - זה שיש לו כירופרקט קבוע, וזה שמערכת היחסים ביניהם כל כך קרובה, וזה שהוא דורש הצלה, וזה שההצלה הזאת מתרחשת פעם בשבוע.
אפשר רק לדמיין את הטיפולים האלה. את ה"אל תעבירו לי שיחות בדקות הקרובות". את הדלת הנסגרת ואת הצלילים שכבר מככבים בכל מיני חשבונות סושיאל ויראליים שיודעים מה טוב.
יש שפים שצריכים כירופרקט שישחרר אצלם את בלוטות האגו. ויש אותו.
זאת הקדנציה השנייה שלו במסעדה המצוינת בהוד השרון. הראשונה ביססה רף גבוה מאוד של עשייה, ואוכל, והצליחה לשרוד באופן מעורר כבוד את הקורונה האיומה. הוא יצא משם, כהרגלו, למסעות כיבוש חדשים, פתח מסעדה תאילנדית פנטסטית - גם באוכל, גם בקונספט - בלב תל אביב, ואז הוסיף לה דוכן מהיר שעושה פאד תאי, ופאד תאי בלבד. זה לא הספיק לו.
הוא דילג לפה ולשם, מותיר טעמים עזים בכל מקום שבו דרך. היו לו שנים ארוכות בתאילנד שבהן הנחית בבנגקוק אוכל יווני שמח וחומוס ישראלי שמח לא פחות, וחודשים ארוכים בטורקיה, שבהם טרף, והטריף, את איסטנבול.
כל זה מתכנס עכשיו פנימה. לתוכו, ולתוך המטבח הזערורי הזה.
בכל מקום אחר, בכל מציאות אחרת ובכל סיטואציה שהיא, דלי אסייתי אמורה להיות מסעדה שונה לגמרי.
היא התחילה בקטן, ולכן הפינה השקטה הזאת בהוד השרון התאימה, אבל זאת הייתה אמת לשעתה. עכשיו, ככה וכמו שהיא, מדובר באימפריה שגדולה הרבה יותר מסך המטראז' שלה. מכונת אוכל ומכונת משלוחים, עם נשמה של שכונה, במובן הכי טוב והכי טעים שלה.
ככל שאני מבין, יזמיה ובעליה מחפשים מקום נוסף בשבילה, ראוי מספיק בשטח ובעיצוב ובחוויה בשביל האוכל הזה. עד אז, אין מנוס מלהגדיר אותה בפשטות ובצניעות ובמלוא הכוונה הכנה כמסעדה האסייתית הכי טובה שמשום מה לא כולם כבר מכירים, וכאחת המסעדות הכי טובות שיש לנו. נקודה.
התפריט מבעבע. גדול מאוד, אבל לא גדול-מתפזר, ומעמיד אותך מיד מול דילמות אכזריות במהותן של קיבולת, מתבל את מה שכן מגיע במעט קיק של ויתורים.
יש כאן חמוצים (15 שקלים) ואגדאשי טופו (38 שקלים), אגרול ירקות מטוגן (32 שקלים) וקערת אודון (38 שקלים), מרק תירס עם קארי אינדונזי (32 שקלים) וסלט פפאיה (48 שקלים) עם שני פלפלים שצועקים לך באדום מהדף. אלו, מבוצעים היטב, בבחינת הברורים מאליהם.
"קיי פופ" הוא פופקורן עוף פריך (48 שקלים) עם רוטב קוריאני על בסיס סויה, שום וג'ינג'ר, שעצם הגעתו לשולחן בלי שהמלצרית גנבה ממנו כמה חתיכות היא פלא. נאמס פרגית (44 שקלים) הוא המשך מלאכת הטיגון המדויק, באמצעים אחרים - רשת דקיקה ופריכה שעוטפת מילוי מצוין, מהסוג שלא ויתר על אישיותו בדרך.
הסלטים - אחד על בסיס מלפפונים, אבוקדו ואצות, שני עם סשימי טונה ורוטב פונזו, שלישי מבליט תירס ושעועית ירוקה - צבעוניים ומאזנים את הריקוד המסוכן הזה. ודמפלינגס, ולחמניות באן עם בקר מפורק ודג לבן בטמפורה. ואלה רק הראשונות, כן?
העיקריות לוקחות את נקודת הפתיחה הגבוהה הזאת, ומרימות עוד - מדברות את השפה הסטבינסקית - עברית רועשת ותאית שמסתדרת מעצמה בסמטאות הכי עירוניות ובהרים הכי נידחים של הממלכה.
יש כאן קארי דרומי אדום עם עוף, בקר, טופו או שרימפס (66-72 שקלים, מחירי "יצאתם מהשטח המוניציפלי של תל אביב" כמובן) וקארי וייטנאמי צהוב, פאנגן עמוס חצילים עם נתחי דג לבן (76 שקלים), נודלס עם בקר מפורק (74 שקלים) וצלחת פירות ים ברוטב הוי סטיר (79 שקלים), "פרייד קשיו" על בסיס עוף מטוגן (66 שקלים) וגם "דון בורי" - קערת אורז יפני עם שום וביצה, ירקות, אצות ורוטב ומעל חזה עוף צלוי, נתחי בקר בשום, או סלמון.
זה בלי אגף הסושי הפעלתני, בלי לדבר על הקוקטיילים המצוינים ובעיקר בלי שום אזכור של הדף הקטן ההוא שהונח ליד התפריט המרכזי. שגעת.
סטבינסקי מוציא פה מדי יום את "הפינה התאית", קולקציית ספיישלים מטריפת צוותים ומטריפת לקוחות, וכזו שכל מסעדה הייתה גאה לקרוא לה "התפריט להיום וזהו".
המיוחדות האלה אינן מהסוג שכדאי ורצוי לדלג עליו, כמו בהרבה מקומות אחרים. אלה מיוחדות-מיוחדות, מהפורמט של כדאי ורצוי להזמין את כולן, ולחשוב שהרוח הזאת על הפנים שלכם היא בריזת איים מזרחית.
"סום טאם פול למאי", למשל, שהוא סלט חריף של פירות בוסר עם בוטנים, ליים וצ'ילי (46 שקלים) שאתה בתחילה לא נסחף בהתלהבות לגביו, והתחושה הזאת לא משתנה כשהוא מגיע לשולחן, אבל התיאור (המפוהק) והלוק (הכעור) הם אנטי-תיזה להתפוצצות טעמים בפה. כך גם "לארפ גאי" (נתחי פרגית קצוצים, "קאו קואה", עשבי תיבול, שאלוט, צ'ילי, 54 שקלים) שמצטלמים בינוני ומתחסלים מהר.
יש גם "יאם סום הו" - סלט פומלה עם דג נא - ו"קונג נומאי" (שרימפס ברוטב הוי סטיר עם אספרגוס ושום), קארי "קאו סוי" (תבשיל על בסיס הל וחל בקוקוס, עם נתחי פרגיות, אטריות ביצים ואטריות פריכות, 66 שקלים) מופלא עד כדי תפיסת קערה בשתי ידיים וראש מוטה אחורה באופן שמצדיק קריאה מיידית לכירופרקט ההוא, ו"פלה טוד קראתיים" (ברמונדי מטוגן עם שום, למון גראס, כפיר ליים, צ'ילי, ליים, פיש סוס ואורז דביק ליד, 76 שקלים), מנה שמתחילה מנומס עם מזלג-סכין, עוברת מודיפיקציה התנהגותית לכף, ואז, באופן הכי טבעי שיש, מסיימת עם אצבעות הידיים. ללא בושה, ללא מבוכה, עם כוונה.
סטבינסקי נמצא כעת בעיצומו של שיטפון יצירתי, במסעדה כמובן (מתי לאחרונה אכלתם קינוחים מושלמים במסעדה תאילנדית, כולל עוגת גבינה באסקית שהיא *באמת* באסקית, אבל עם קצת מאצ'ה מלמעלה, וקרם מסקרפונה שמשתדך בטבעיות לעוגיות של סבתא?), וגם בין דפי ספר המתכונים-צילומים שהוא עתיד להוציא בקרוב. נחשו על איזה מטבח.
בין לבין, הוא גם שר הקליטה, גם שר התיירות וגם שר השעשועים של האוכל הזה, שהיה בעבר מהאהובים בישראל בגירסה הפופוליסטית שלו, ועושה בשנים האחרונות עלייה יסודית יותר.
השפה הרחוקה ההיא עדיין מתגלגלת ממנו החוצה, אם כי הוא מודה שמשהו שם קצת חורק על הלשון, ודורש ביקור תזכורת. עד שהביקור הזה יקרה, וכל עוד הוא הסוסים הפראיים שלו רתומים לפינת הרחוב של "דלי אסייתי", מדובר בביקור חובה, מסע טעים ללב האנרגיה הגעשית שלו. כשתחזרו, יש כבר כירופרקט שמחכה לכם.
דלי אסייתי, הבנים 15, הוד השרון, 09-8992555