בכל עולם מתוקן כיכר צינה הייתה יכולה להיות, הייתה צריכה להיות, הכיכר שלנו. לא היה לה צורך בהסברים מפותלים או בטיעונים מורכבים. פשוט ככה.
בכל עיר אחרת שבכל מדינה אחרת, כנראה, היא הייתה הופכת לכזאת בלי הרבה סימני שאלה, ללא תחרות. יש לה הרי מספיק כתפיים בשביל להחזיק את זה, מספיק אופי בשביל לעמוד בזה ובוודאי מספיק עבר כדי לטעון את זה. הבעיה אצלנו זה לא העבר. הבעיה שלנו היא תמיד ההווה. ועוד יותר מזה, בימים אלה במיוחד, העתיד.
אצלנו אבל. לא אצלה. היא לא אשמה. להיפך. שנים של מבט מתנשא ומרוחק מלמעלה הפכו לא מזמן לתנועת פילאטיס רציפה וגמישה אחת, שסופה ירידה משמחת אל העם. השתטחות. צניחה לצורך נסיקה. כיכר העיר נולדה מחדש, ואיתה גם התקווה.
המהלך הזה ריכז אנשים בלבה כמעט באופן אוטומטי. הם לא ביקשו הרבה, והם לא קיבלו הרבה. עיר וכיכר הן כל מה שהיה צריך פה בשביל לחלום. עיר וכיכר, סיטי ופלאזה, וקפה.
.
לחלום מחדש. פלאזה קפה
פלאזה קפה הוא המקום שאותו מדמיינים כשחושבים על חיים נטולי כותרות חדשותיות, ולמעשה נטולי אקטואליה. יש כמוהו בכל העולם, והגירסאות אולי מדגמנות הבדלים - בטבורה של רחבה שמשית או בצדי מעגל תנועה סואן, ליד המגנט התיירותי או מאחורי המונומנט - אבל מתכנסות בסופו של דבר לתבנית אחת כמעט גלובלית. אנשים ותנועה, רגליים שהולכות ורגליים שמתיישבות, ידיים שקוראות וידיים שמחבקות. זרועות ופה, וחיוכים.
כאן, אפשר לדמיין איך זה נראה מלמעלה - מין נקודת ניקוז של שני עברי הדיזנגוף, ומעגל מסחרר של אורבניות ישראלית אמיתית. הכי אמיתית שיש. אירופה בתל אביב. כן, גם עכשיו. או אולי יותר טוב - במיוחד עכשיו. והכי טוב - דווקא עכשיו.
יפה פה בקטע כמעט לא אופייני, אם כי המקומות האחרים של הקבוצה (נורדר המצוין בצפון הרחוב, למשל) רמזו כבר מבעוד מועד לפחות על הסטייל והגימור. יש הרבה נקודות יפות אחרות לשתות בהן קפה ברחוב, ובוודאי בעיר, אבל הרבה מהן עוצרות בקירות או בבר. פה ממשיכים הלאה גם לכוסות הקפה המושקעות ולכלי החרס, למוזיקה הצרפתית המנתקת ולמנורה שמשתלשלת מהתקרה כאילו הותקנה ימים אחרי הקמת המדינה, ולא ממש כעת.
גם הפלואו מהפנים המצומצם יחסית - בר קטן ולא יותר, עם מטבח שראוי לקבל מדליה על מיקסום יכולות - לרחבה החיצונית המשוחררת יותר מרשים. עירוני כאן, אבל לא מאובק. עצים של כיכר, כן, אבל לא לכלוך של עצים של כיכר. מחובר ומנותק בו-זמנית. רק כדי להשיג את זה צריך להתאמץ ולהזיע. שלא לדבר על היתר.
והיתר הוא תפריט אוכל שמאוד משתדל לא לשעמם אבל גם לא להיות אוונגרד, ותפריט אלכוהול שמצליח להדליק זיקוקי סקרנות כבר משעות הבוקר המוקדמות של פתיחת הסוכך.
איך נגיד את זה הכי קל והכי יעיל? בכל סופ"ש זולגים לכיכר אינספור תורים כמעט בילט-אין, מתפתלים וקבועים על כל הקוטר כולו. רובם דינמיים, מבטיחים לך את הקפה. בפלאזה התור גועש אך סבלני, ומכיל אנשים עם סף המתנה כמעט היסטורי. מי שהתיישב כבר, לא רוצה לקום. מי שמחכה, לא רוצה להתייאש. חלק מהסיפור זה הייפ ומנגנון יעיל של פה לאוזן. חלק זה מראה עיניים של אנשים שהסתובבו ונעמדו מול איפה שמרגיש הכי כיף. ביחד, זה פשוט זה.
זה מתחיל דווקא מתפריט הקוקטיילים. "ייחודי", התגאו האנשים וגררו סימני ספקנות מוקדמים ממישהו שראה את כל הייחודיות שירדה על העולם נטמעת בהומוגניות כמעט מוחלטת. ייחודי לגמרי, אפשר להגיד אחרי, ולהוסיף שהייחוד אינו הדבר הכי חשוב, כי אם היכולת לעשות מיוחד וטעים, מיוחד וכיף.
יש כאן שני אגפים שכל אחד מהם מעניין בפני עצמו. הראשון הוא רויאל (38 שקלים) שבו אתה נדרש להרכיב קומבינציה של קרח ומשקה. הקרח אינו סתם קרח, אלא "מגה-קוביה" שהושרתה מבעוד מועד בצמחים ותבלינים והוקפאה עם דברים טובים בתוכה, ממתינה להתפרץ החוצה עם העירבוב והלגימה. כך, יש פה קוביית קרח עם זיתים והל, קוביה עם היביסקוס ופטל ואחת עם חליטת אננס ולימון.
זה גימיק, אבל רק עד שאתה מקבל את הכוס. אחר כך זה פשוט היפנוט של יופי ומחשבה מחוץ לקופסה, ושילוב שעובד ולא עוצר רק באותו יופי. קחו את הקרח, חברו אותו לקיר רויאל, מימוזה או בליני, ושימו את הגב אחורה. היה יום קשה. היה שבוע קשה. עכשיו הגעתם.
לבד מאלה, מערבבים פה עוד שלושה קוקטיילים (52-56 שקלים, דרינק שני ב-50% החל מ-21:00 בימים ראשון-רביעי, שלא לדבר על דיל האספרסו מרטיני, שייקח ממך 29 שקלים בלבד ללא אותיות קטנות, ולאורך כל היום) שגם הם מביטים על השטנץ בבוז, ומגביהים עם שפריצים (47 שקלים) שמתווכים לך את החיים, ואת היומיום, באמצעות פילטר עדין ומבעבע. והרי איך אפשר כאן אחרת?
האוכל עושה אותו דבר, והדבר הזה הוא שוטטות נונשאלאנטית עם רגל אחת ברחוב אירופי ורגל שנייה בעיר הלבנה. לא בדיוק מעוף של מקוריות ויצירה חד-פעמית, אבל כמה נעים לשבת בכאלה באמת? במקום זה, הרי, אנחנו רוצים להתרווח ולהיות מופתעים במידה, אלגנטיים במידה, נינוחים במידה, וטעימים במידה רבה.
יש פה מנעד שמאפשר לכל שולחן להחליט בעצמו, לעצמו, ובזכות עצמו. סט פתיחים (16-29 שקלים) של לחמים, חריפים, מקושקשת כמהין, אנשובי וספוליאטלה גבינה, ואז סלטים ומאפים, מנות צהריים וערב רציניות יותר ומתוקים שעומדים בזכות עצמם.
הבוקר, עם זאת, הוא המוקד, גם בשעות שאינן בוקר לכשעצמן. יש כאן שקשוקה מעגבניות שרי עם גבינת שברה ולחמניית פרעצל (59 שקלים), "בוקר אירופאי" הכולל מקושקשת רכה, אבוקדו, סלמון מעושן, ברי, קרואסון פרעצל וסלט (69 שקלים), את אותו קרואסון פרעצל שחום (ואימתני. כמה גדול הוא) עם הקומבינציה הקטלנית (בעיקר לעורקים) הידועה של סלמון מעושן, תרד, ביצים עלומות, רוטב הולנדייז וגבינת שמנת (58 שקלים) וגם מחמצת אבוקדו עם ביצים עלומות, כמו שצריך, ולא כמו שהתרגלנו לקבל במקומותינו.
מה עוד? "מקושקשת עננים" כמובן, גבינת ברי עם דבש וטימין (32 שקלים), טרטר דג ופסטה פטריות יער ומירין, סשימי סלמון (57 שקלים), "חצי מחמצת" שמנתית ופלילית עם סטרצ'טלה, ריבת עגבניות שרי וזעתר מטוגן (34 שקלים), גלגל חדש של קרואסון פטיסייר ומייפל (44 שקלים) וברד פודינג גבוה ועבה עם גלידת שמנת צחורה וחמצמצה, שהרי לא אכלנו מספיק עד אותו רגע, ונדרש עוד, וכמה שיותר ממנו.
מבחוץ, אתה מביט לתוך פלאזה קפה ותוהה אם אכן שווה לחכות, ואם הרעש מוצדק. הרעש הזה, למדת כבר להבחין ברוב המקרים, איננו אלא שמיכה כהה ועבה שנועדה לכסות על דברים אחרים.
מבפנים, אתה מביט לעבר מעגל דיזנגוף ויודע שזהו מקרה חריג ונהדר של רעש ששווה את הדציבלים שלו, ועוד קצת, ושהיה שווה לחכות - לכיכר שתרד מפנטהאוז הסורגים המכוער שבו הוצבה כל כך הרבה זמן, לרחוב שיקבל אותה בחום מחדש, ובעיקר לזה. אירופה ותל אביב אחת הן. הלוואי.
פלאזה קפה, כיכר צינה דיזנגוף 3, תל אביב, 073-3319415