"ביום חורף לבן, בין תמרות העשן בקפה אז ישבנו
חבורת אמנים, צעירים ותמימים החיים בחלום
ובמקום מזומן למלצר הנדהם אז פואמה דקלמנו
וקול הצחוק הרם אשר בקע משם השכיח את הכפור
לעתים עוד היום בעוברי במקום מחפש אני גשר
לאותם הדברים שבשנות נעורים כאן הביאו לי אושר
אותו אטלייה, אותו בית הקפה נעלמו ללא זכר
מונמרטר השתנתה, כבר לא מה שהיתה, פרחי לילך נבלו"
אבי טולדנו העלה את מופע היחיד "לה בוהם" ב-1978 כערב שירי שאנסון של שארל אזנבור. השיר למעלה, בתרגום המוצלח למדי של אחד, דודו טופז, סיפק את גירסת הכיסוי הלהיטית, ואזנבור עצמו כיבד את המחווה כשטס מפריז במיוחד למופע הבכורה בתל אביב.
עשרות שנים לאחר מכן, קשה מאוד לחבר את כל הנקודות האלה. טולדנו ואזנבור, תל אביב ופריז, טופז ותמימות. גם הבוהמה כבר לא ממש בוהמה, והציר ההומה של כסית-רוול-קליפורניה הוחלף במדרכות מקרטעות ובהזדנגפות שכוללת בעיקר מבטים חרדים לצדדים המבקשים להתגונן מפני הטירוף התעבורתי שהוא מנת היומיום השגרתית של הולכי הרגל בעיר.
לא מעט סיפורים ומיתולוגיות צמחו אז בפסז' הוד ובפינת פרישמן, ובכל ישיבה עצלה על אספרסו בקפה רוול יכולת לפגוש את גולדה מאיר או את פולה בן גוריון. ב-1972, יודעת ויקיפדיה לספר, נערה צעירה ילדה תינוקת בשירותיו ונמלטה החוצה. כעבור שנים, התינוקת המאומצת שינתה את שמה לרוול. לא הצלבתי מקורות, ומשהו באגדה האורבנית הזאת לא מסתדר עד הסוף, אבל אם רוול עדיין איתנו, היא בטח קפצה שוב למשרד הפנים, ועידכנה ל"נורדר".
אפשר להיות מרוצים. נורדר
רבע שעה של הליכה נינוחה מפרידה בין מה שהיה אז נקודת המוצא של הבוהמה הישראלית, ובין בר האוכל החדש שעל פינת דיזנגוף-נורדאו. רבע שעה, 60-70 שנה, עיר ומדינה.
הבוהמה כבר לא בדיוק בוהמה, אבל אנשי הצפון הישן של תל אביב יכולים להיות מרוצים. הם לא יתרגשו מפוליטיקאים ומסלבס בשולחנות סמוכים, וכל השאר - העיצוב והמיתוג, האוכל והקוקטיילים - ממילא ידבר אליהם יותר. ובצדק.
ההשקה לפני חודשים ספורים דיברה על "חוויה חדשה בעולם האוכל והבילוי של תל אביב", אבל המילים האלה התרוקנו מהגזמות במהירות, ולתוכן נוצקו קצת יותר תוכן, ומהות.
כי אין כאן חדש באמת, אבל יש מוכר שעשוי טוב, ותחושה כללית באוויר של משהו שרץ כבר מספיק זמן כדי להיות בטוח בעצמו, אבל לא מספיק זמן בשביל להישען אחורה ולהיות מרוצה.
זה אומר, בין היתר, שירות בלתי תל-אביבי (בקטע טוב כמובן), צוות בר סופר-מקצועי, מחירים עם תודעה מוסרית ושילוב נדיר למדי של פנים וחוץ, קירות ושדרה, בריזה מהים ובריזת מזגנים (או תנורים, אם אתם מאלה שעדיין חושבים שיהיה כאן צורך בכאלה השנה).
רך, שמנמן, מרצה. הכריך של נורדר
האוכל, פרי ידיו של השף ליאור כהן, מנסה להתייצב בדיוק בנקודה הזאת - מוכר אבל לא לעוס, תרתי משמע.
הוא מתחיל, באופן טבעי, ב"התחלות". פלפלי פדרון עם גבינה מלוחה (28 שקלים), צלחת נקניקים (42 שקלים), טרטר טלה עם איולי אנשובי (48 שקלים), דג בכבישה עדינה על בריוש (43 שקלים), וגם מנת קרם תירס עם נתחים דקיקים של בר ים, חמאה חומה ותפוחי אדמה פריכים (54 שקלים) שהייתה גם חורפית וגם מפשילת שרוולים כאחד.
העסק מתגבר אחר כך עם מולים בציר דגים ויוגורט שיפקה (74 שקלים), צמד פיצות בינוניות בגודלן, לשון בקר, אנילוטי שורשים (64 שקלים) נהדר ונגיס וגם כריך בריסקט מפורק עם איולי דאשי ובצל סגול מותסס (54 שקלים) שמגיע בלחמניית חלב גדולה, רכה, שמנה ומרצה.
הקונדיטורית נועם הופמן סוגרת את כל הסיבוב הזה בכישרון, עם רגל שלוחצת על הגז ויד שלוחצת עם הכף על הקינוח - טירמיסו וקרמו חלב קרמל עם קרמבל פקאן וטוויל קקאו במקרה שלנו, או קראק פאי פיסטוק במקרה של רוב הסובבים אותנו.
כל האוכל הזה מגיע עם קצת יותר מצפון מהמקובל בעיר - בתמחור ובכמויות ובתחושת האירוח הכללית. הוא מגיע גם עם תמיכה טכנית-אלכוהולית נהדרת מהבר, שמערבב קלאסיקות וקוקטיילים מיוחדים כאחד - מ"טורי" (ג'ין מושרה בפלפל אנגלי ומלפפון, ליקר סמבוק, שרטרז ירוק, מחית אננס ולימון, 57 שקלים) חמצמץ-מתקתק ועד "אפרול נורדר" (אפרול, זעפרן, ליקר אשכוליות, תפוז טרי, טוניק) מריר-נהדר.
הריצה הקצרה של "נורדר" התחילה מהר, עם התבססות טבעית ואורגנית באחת הפינות ההומות של העיר, והבנה שהפינה הזאת בדיוק זקוקה לריענון וניעור, מיקסולוגיה אורבנית של ממש.
זה עובד, אפילו טוב ממה שאפשר היה לצפות ממקום חדש לגמרי. "בוא לפה עוד חודשיים ונדבר", מפציר ממני אחד המנהלים ביציאה. כשאני תוהה מה יקרה פה בעוד חודשיים, בגלל שכבר עכשיו המקום מפורק מאנשים ולא זקוק לחסד, הוא משיב: "עוד קצת מכל דבר. עוד קצת זמן. עוד קצת שיפשוף שלנו. עוד קצת שיפור. עוד קצת, ויהיה יותר טוב". ארבעים ומשהו שנים אחרי הקסם שחיבר את טולדנו לאזנבור, אפשר לראות שוב את תל אביב, ואת הגשר.
"נורדר", דיזנגוף 245, תל אביב, 073-3319417