"לימדו אותי לשמוח בכל מצב
פשוט כבר אין לי כוח
להיות מאוים משקר וכזב
מתרחק ושב"
אורן אסידו חזר מרצועת עזה קצת אחר, ובמובנים רבים אחר לגמרי. כמו כל מי שנכנס וזכה לצאת, כמו ההמונים שחיכו בחוץ - לבשורות טובות, לבשורות בכלל - גם הוא התקשה לגשר על הפער בין שם לכאן. בין המוות לחיים, ובין החיים לחיים החדשים. החיים שאחרי.
הוא סגר את OLÉ, המסעדה השמחה בטבעיות שלו שהביטה מלמעלה על פארק המסילה התל-אביבי, וניסה להבין מה אמור לעשות עכשיו שף-לוחם, ושף שחייב להילחם מחדש. "אין לי זמן להיות עצוב", צעק רמי פורטיס בפסקול של דיזנגוף 99. "הכוכבים יסדרו את זה בזמן שלהם", כתב אסידו עצמו בפוסט הפרידה-סגירה.
זמן וכוכבים שמסתדרים, דיזנגוף ועצבות. כמעט יובל שנים אחרי הסרט שעשה את תל אביב, וארבע דקות הליכה איטית מהבניין שעשה את הסרט שעשה את תל אביב, אפשר שוב לראות את הבוקר עולה. על אסידו, ועלינו.
הבוקר עולה. מיליו
מיליו סוגר בקושי שנה בלב הרחוב ההומה והעסוק של העיר, אבל כרגיל אצלנו, שנות מסעדנות ישראלית נמדדות בחזקות ומכפלות אחרות לגמרי.
בר היין של תומר בוסאני ובר רפאל קם כדי להחליף את "איז'ו ובבט" השכונתי יותר, מקום מפגש טבעי עבור רבים מתושבי האזור ונקודת החיבור המקורית של השניים עם אסידו. השינוי היה בלתי מאולץ ובלתי הכרחי, אבל נבע מבפנים, ומתחושה חזקה של מעבר תבוני הלאה. הסוויץ' הוכיח את עצמו היטב מנקודת הפתיחה, וכל מקום נורמלי על פני כדור הארץ היה נותן לו לנשום, למזוג את עצמו לאט לכוסות היין של האורחים, לחיות.
הארץ שלנו, עם זאת, וביתר שאת המלחמה הארורה, דרשו את שלהן. השולחן שעליו נהגו לשבת התרוקן. יושביו נקראו לעזה. כשהם חזרו, הקשר רק התחזק. הקרובים אליהם מדברים על שותפות גורל של לוחמים, ואת שדה הקרב הממשי אפשר למתוח עד לשוחות של עולם האוכל. הכול קשור, יד ביד, ביחד.
אסידו נכנס למטבח כמזור נקודתי וזמני, ספונטני ובלתי מתחייב. השמועות התבססו, אבל הצהרות אין גם כעת. הוא בישל קצת, ייצב תפריט שהיה חמוד מאוד מלכתחילה אבל עכשיו - הנה, בואו נגיד את זה על ההתחלה - מקסים והגיוני לאין שיעור, וחצב לעצמו בית במטבח.
כעת, הוא מגיע לכאן לפחות שלוש פעמים בשבוע, והסטטוס התייצב פחות או יותר על "שותף-מייעץ". המילים האלה עושות באופן היסטורי צמרמורת כשהן באות לתאר שיתופי פעולה ומיזמים. הצימוד "יועץ קולינרי" הוביל אותנו לאורך השנים לכשלונות מרהיבים, עד כדי הפיכתו לפרודיה. כאן, עם זאת, זה גם מורגש ממש וגם עובד ממש.
זאת אולי התקופה או טלטול הפרופורציות, סדר העדיפויות שהשתנה או הגישה הכללית בבואך לכתוב על בר יין בדיזנגוף, שעה נסיעה מהגיהנום שעדיין בוער. אלו גם, ובעיקר, הנפשות הפועלות. והן גם נפשות וגם פועלות.
מופע חריג של התרחשות תל-אביבית. מיליו
כיף פה, ככל שיכול להיות כיף בימים אלה בעיר, וככל שדיזנגוף עצמו נותן לך לעשות כיף בלי ווליום. האפיל עדיין חו"לי-אירופי. העיצוב עודנו מעולה. המחירים לא זינקו והשירות נותר חמוד. כלומר, גם לפני האוכל, מדובר במופעים חריגים בהתרחשותם של התרחשות תל-אביבית.
התפריט, בהתאם לרוח הכללית, פועל סביב מילת הקסם "טעים". יש בו להיטי תקופה מוכרים והבלחות מקוריות יותר, קטנות ובינוניות - ובכולן נגיעות ומשיכות מכחול של אסידו. הוא לא משתולל ולא מספק שואו, אבל כן עוטף, כמעט מתבל את האוכל בחיבוק. מי שהכיר, מכיר. ומי שמכיר, יחייך.
זה אומר שאפשר להגמיש את הערב. לספק שולחן גדול של משפחה שחוגגת יום הולדת אבל גם דייט שלא רוצה להעמיס, או קבוצת חברות שלא נפגשה כבר שבוע. רבים רוצים את אלה וגם את אלה. מעטים פיתחו מנעד ידידותי שכזה.
יש כאן פלטת גבינות ופלטת שרקוטרי (87-110 שקלים) שיסגרו לכם ערב, אבל גם ראשונות טובות שיפתחו לכם שולחן - פדרון מטוגן וסלט עגבניות פשוט וטרי, כמו שהוא, עם גבינת ברינזה, ארטישוק מעושן ופאן קון טומאט שתכליתו פשטותו. ואיזו תכלית נפלאה זו.
אסידו ממשיך ומעז קצת יותר. חסת ליטל ג'אם מגיעה בתצורה כמעט הומוריסטית - צמד פלחים עבים, שכבר קיבלו את מנת הרוטב (ויניגרט סומק-רימונים) שלהם ונשטפו בסערת פרמזן. המלצרית מעודדת אותך לאכול בידיים, ובגלל שאין דרך אחרת, אתה מוצא את עצמך עושה בדיוק את זה, מתלכלך ונהנה.
וגם ברוסקטה עם טרטר דג (57 שקלים). עבה ושחומה, שמנונית ועוקצנית. וקרפצ'יו תמרים מיובשים (37 שקלים) עם יוגורט ואגוזים מתובלים שביום אחר עשוי להיות אפילו קינוח, אבל לא היום כי הוא טוב בדיוק עכשיו. וסשימי טונה (62 שקלים). מניפה חדה של ים עם סויה מקורמלת והדרים.
ויש עוד. אחת-אחת, דברים שראית לכאורה פה ושם, אבל לא ככה. וככה כיף ונעים וטעים. כרוב מעושן, נכון, אבל עם קרם חציל. לינגוויני, נכון, אבל עם ביצה עלומה ופלפל צ'ומה. מולים, נכון, אבל עם סחוג ירוק.
וגם כריך קונדביף (47 שקלים) קלאסי יותר ונתח קצבים עם רוטב יין (92 שקלים), וענייני אריסה שמדברת עם מיסו ומילים כמו "לחם מעושן", ושני קינוחים בלבד - אחד שוקולדי ואחד פירותי - שהם כל מה שצריך, במחיר כמעט ניינטיזי (37-39 שקלים), וסופר-נוסטלגי.
אה, וגם אנשים שיודעים לדבר איתך על יין בקטע מתווך, שלא מותיר אותך צמא חלילה, ליד קוקטיילים מעורבבים בידענות ובכישרון, למי שזקוק לכאלה למרות כל פקקי השעם הנערמים.
קשה מאוד לעבור מול מיליו ולא לעצור לרגע, לפחות לרגע, ולהביט. לא סתם הציבו שם ספסל ממש מול השולחנות, כזה שמושך אותך לחכות שנייה עם הכניסה, או עם ההליכה הלאה, ולנסות לפענח. והקטע הוא שאין פיענוח כאן ולא פיצוח, וגם לא כל מילה טרנדולוגית אחרת.
יש מקום, זה כן. אנשים על המדרכה ואנשים במזגן הפנימי. מחייכים את חייהם עם כוס יין ביד, ופרוסת לחם טעימה ביד השנייה. לעתים, כשאחת הידיים מתפנה משום מה, האנשים האלה יסתכלו לחיים, ואחד לשני, בעיניים ויחזיקו ידיים. לעתים, בדרך כלל, בעצם, היידיים האלה יישארו מוחזקות, צמודות, חזקות. אין הרבה דרכים יעילות להעביר את הימים האלה. אין הרבה דרכים טובות יותר.
מיליו, דיזנגוף 141, תל אביב, 054-7791662, ראשון-שבת מ-18:00, ראשון-שני יין ללא תחתית ב-65 שקלים עד 23:00, האפי האוור (25% הנחה על אוכל ואלכוהול) מ-18:00 עד 20:00, בראנץ' שישי 12:00-17:00 כולל 20% על התפריט