ולפעמים, כל מה שצריך זאת פרספקטיבה מעט שונה. לא מדובר כאן בתובנה פילוספית עמוקה. גם לא בהמלצה גורפת. אבל הדברים ברורים לכולם, ולעתים הם פשוט עובדים יותר טוב כך - צא החוצה, שבור לצדדים, עצור את הרקדן האוטומטי ושים לב איך הדברים מסתדרים אחרת, מעצמם.
זה נכון באישי, וזה תופס לגמרי גם בקולקטיבי, אם כי האופציה הראשונה מעט קלה יותר ליישום, וחברתה הקבוצתית דורשת תעצומות חברתיות חריגות בהופעתן ושיתוף פעולה נדיר. פעם בכמה זמן, עם זאת, הכול מתחבר - הפרספקטיבה ושינוי הכיוון, התנועה יוצאת הדופן והסתדרות הדברים מעצמם, הפרטי והקהילתי.
כמו במקרה של רופטופ 98, למשל. למה, על מה חשבתם שאני מדבר?
פנטזיה גבוהה. רופטופ 98
בר האוכל החדש-ישן-מחודש (תיכף נגיע גם לזה כמובן) על גג מלון מאייר האוס לא דורש ממך יותר מדי, ולמעשה האתגר הגדול ביותר שהוא מציב בפניך עוסק במציאת הכניסה למלון (קצת בצד, ממש על הפנייה מדיזנגוף לרחוב אסתר המלכה), מציאת המעלית (ממש מאחוריך, על הכניסה) ולחיצה על הספרה 5.
משם, באופן שהוא בו-זמנית גם הכי מפתיע שיש וגם לא מפתיע בכלל, אתה מגיח באחת לעיר אחרת, הרבה יותר סיטי. פאקינג 5 קומות, אפילו לא מספר שמדגדג את הרופטופים של גורדי השחקים בחו"ל כמובן, ותל אביב מקבלת שארם וצ'ארם, קוסמו וק****ו איפה התחבאת כל השנים האלה?
הנוף מרהיב דווקא בגלל שהוא לא כזה מרהיב, וכל מי שדרך אי פעם בתל אביב יכול להזדהות עם המשפט הזה. אפילו המגדל הפינתי של פרישמן, לא בדיוק מועמד לתואר הבניין המיוחד בארץ, מקבל פתאום הצללה כמעט רומנטית.
מבט קליל צפונה, ממש מעבר לכביש, והמבנה המיתולוגי-בצדק של דיזנגוף 99 סוף סוף חושף אופי נטול פיגומים, אחרי אינספור שנים - כך לפחות זה נתפס ונספר לי בראש - של בנייה ואבק וכיעור. סיבוב דרומה, ואתה ממש מעל כיכר צינה, הלב הפועם של דיזנגוף, שמפה נראה ומרגיש כמו מעגל תנועה בטבע. כמה עצים יש בתל אביב מהזווית הזאת. ידעתם?
וזה לא נגמר כאן. הפנורמה של רופטופ 98 שלמה, מלאה, רחבה, ואפילו עולה עוד קצת למעלה במדרגות, למין מרפסת עץ שמאפשרת עוד קצת גישה. עוד קצת אוויר. עוד קצת וואוו בעיניים, וגם בלב. זה לא נוף של מיליון דולר, נכון. אבל זה הנוף מיליון הדולר שלנו.
המקום נפתח לפני יותר משנה כ"רודי", גילגול אחר, מעט מותאם יותר לימים שבהם הגיהנום לא שפך מרור לכוס הקפה שלנו בבוקר, בכל בוקר. המלחמה עצרה את הגילגול הזה לפני שהוא תפס מומנטום, והכריחה את אנשי הגג והמלון - ארז אביב, דן גולדשמידט וצביקה שטראוס - לחשיבה מחודשת על מה דרוש כאן.
חלק מהמאפיינים היו ברורים מאליהם, חלק התבררו תוך כדי תנועה וחשיבה, אבל לכל אורך הדרך, ובתוך אותו שינוי, הידהד הניגוד בין מה שאמור להיות פה, ובין מה שיכול להיות פה עכשיו. יש עבודות איפיון וניתוח מורכבות יותר, ברור, אבל אתגר מהסוג הזה, על מהמורותיו ופינותיו החדות אך עדיין מחוספסות, הוא מה שקורה כשאתם מסתכלים מהצד על אנשי אוכל ומסעדנים, ומפנטזים כמה קל להיות כאלה.
וכך, נולד רופטופ 98. חמים יותר בגישתו, מזמין יותר בפילוח הקהל שלו, עם קריצה לאוכל הנחמה (ולאלכוהול הנחמה) שכולנו צריכים ממנו קצת עכשיו, והתאמה מוחלטת לגמישות הנדרשת מאיתנו בחוץ. בהתאם, וכאחת ההפתעות הגדולות של הפתיחה המחודשת, הובלט גם הריכוך התמחורי.
נכון, שום דבר בתל אביב הוא לא באמת זול, אבל אם אתם בעניין של תרגיל מחשבתי, נסו לעשות דמיון מודרך ולנחש כמה יעלו פה דברים, מצלחת דגים נאים ועד סלסלת לחם, מכוס יין מבעבע ועד קוקטייל. התרגיל הזה, אני מבטיח, יסתיים בכישלון שכולו שמחה.
התפריט מסמן V על כל צ'ק בוקס אקטואלי כמובן - "משתנה", "יומי", "מודפס", "טרי" - אבל עושה את זה בחינניות ועם הרבה פחות פומפוזיות ממקומות אחרים.
הוא מתחיל עם לחם וחמאה (26 שקלים), צלחת חריפים (18 שקלים) ורוסטביף (38 שקלים), וממשיך עם עלייה משותפת מהים, כפכפים וחול והכול, של אויסטר ג'ילארדו (28 שקלים), גרבלקס (26 שקלים) ואינטיאס כבוש (36 שקלים). פתיחת שולחן שפויה ורצויה, כמעט הכרחית במצבנו.
אחר כך, העסק מתרחב ונמתח, מגיח מהצד ותופס אותך מעט מופתע - לטובה כמובן. הצלחות אינן ענקיות, אבל גם לא ציניות. המחירים מקפידים לעמוד בהבטחות, ולעצור מתחת לרף 100 השקלים. המחסום הזה פרוץ ודרוס בישראל בכלל, ובתל אביב בפרט. גם בעולם תשלמו "מס" נוף על גג פתוח שכזה הרי. פה החליטו אחרת. ואיזה כיף שככה החליטו.
יש פה, קרפצ'יו דג ים עם צ'אנקים קטנים של זיתים, שקדים מלוחים וזרעי עגבניה (68 שקלים) שמצליח להחיות את הז'אנר המעט חבוט, סשימי אינטיאס עם אבוקדו, פיסטוקים ויוגורט עזים (72 שקלים), סלט עלים נהדר עם ויניגרט שרי-אגוזים, גבינת מנצ'גו ומה שמכונה כאן, ובצדק, "מיקס לוינסקי" (46 שקלים) וגם ברוסקטת ארטישוק-פרמזן-בלסמי (48 שקלים) שתופסת אותך חזק, לטלטלה נעימה.
מה עוד? אספרגוס כמובן ורוסטביף עוד יותר כמובן, אבל גם מנת חציל מצוינת, עם טחינת מייפל וגבינת מכבים (58 שקלים), טרטר בקר שמגיע מוכן לנסיעה, ולנשיאה, על לחם (48 שקלים) קבב דגים (82 שקלים) - שלושתן מנות שמפהקות אותך במבט ראשון, אבל מצליחות לעורר הכול מיד עם נחיתתן על השולחן. כך גם קלמרי צרוב, שחובר לארטישוק ירושלמי והפך באחת למזלג מלוח-מתקתק, ולצלחת ים-אדמה נפלאה.
הסיפור הטעים הזה נחתם עם שני קינוחים - פנקוטה עזים ומוס שוקולד (38 שקלים) - מבוצעים גבוה ומשלימים אחד את השני. עומק מתוק-מריר מחד, קלילות חמצמצה מאידך. שנגיד את המובן מאליו ונשווה לחיים שלנו כאן?
בניגוד להרבה-הרבה יותר מדי מקומות מהסוג הזה, ודאי מקומיים, רופטופ 98 השכיל להשקיע גם בבר עצמו, ולבנות תפריט אלכוהול שיכול לדבר לכל אחד, עם צוות שיודע לקחת את הכוונות הטובות לתווך אותן הלאה. זה נשמע פשוט, עד שמתיישבות בשולחן שלידכן שתי חברות שלא יודעות מה לשתות, וסביר שלא שתו גם מעולם, ומבקשות, ובכן, לשתות משהו (אם אתן קוראות את זה איכשהו, אגב, אז בבקשה קחו טיפ מאחד שלא יכל שלא לשמוע את השיחה הערה - הוא *לא* שווה את זה, ואל תתקשרי אליו).
כאן יש, בין היתר, משחקים מעניינים של רום ולוונדר, השריות משדרגות (מזקל בקארי, למשל, או ליקר תפוזים שקיבל את מה שמגיע לו. כלומר, תה רויבוש וקקאו), וגם "קוניאק ורדה" (הנסי, פינו שרי, מיץ לימון, תה ירוק, סירופ רוזמרין, 62 שקלים) וג'ין-תה (טנקריי מושרה בברגמוט וארל גריי, סירופ מרווה, מיץ לימון ואקווה פאבה, 58 שקלים) שהוא בו-זמנית מכאן ומשם, מישראל ומהעולם, ובעיקר על גגות תל אביב.
יש משהו מאוד מובחן ברופטופים. הם ממגנטים אותך אליהם כמעט בלי להתאמץ ומסלילים אותך למעלה על אוטומט. פנטזיה גבוהה ממפלס הרחוב שמבטיחה שחרור שלבים בסולם, כל הדרך לשמיים פתוחים.
רופטופ 98 מחזיק בכל אלה, מן הסתם, ולא מאכזב. הוא מתרומם מהנקודה הכי עמוסה של דיזנגוף ולא עוצר גם כשהמעלית נפתחת לתוכו, מביט על המדרכות כפי שהן באמת - צפופות, אפורות, לחות - ומכיל אותך לפני שאתה חוזר לצעוד עליהן. מלמטה, זה נראה כמעט חלום. מלמעלה, רק הגשמה.
רופטופ 98, קומה 5 במלון מאייר האוס, דיזנגוף 98, תל אביב