הגישור הכמעט אוטומטי אמנם מתקיים בראש ובאוזניים כבר שנים, אבל תל אביב - ואני יודע שההצהרה הבומבסטית הזאת תפתיע לא מעט אנשים - היא איננה פריז.
איך שלא תנסה, כמה כיסאות פונים למדרכה שלא תציב, ואיזה עיצור והגייה שלא תיקח על עצמה בשילוט או בז'רגון (ראיתם מה עשינו פה?), משהו יהיה חסר. בדרך כלל המשהו הזה יהיה קלאס, פינס או סטייל, אבל די ברור שאלה רק המופעים הקטנטנים שאינם קיימים כאן בכל מקרה, לא בשכונת נווה צדק ולא ברחוב בוגרשוב, לא בנתניה ולא על חוף הים באשדוד.
וכך, הכי טוב שאפשר לקוות זה דיזנגוף שיודע שהוא דיזנגוף, אבל רוצה להיות יותר. בלי להביך ועם כל הכוונות הטובות. הכי טוב שאפשר לקוות זה מיליו.
בר היין החדש נפתח לפני שבועות ספורים בלב מסלול ה-Dive Bars המפורסם של העיר, הסתכל ימינה ושמאלה, והבין כמעט מיד עד כמה המהלך הזה היה זג כשכולם מתעקשים להמשיך עם הזיג.
זה לא שחסרים על דיזנגוף מקומות מושקעים וחדשים שרוצים גבוה - לפחות שלושה מהם סוקרו כאן בהתלהבות שעדיין תופסת, כולל שה ויוי, תל א וין וקפה מרטיני - אבל הוא, על מאפייניו והדיבור השקט שלו, מהווה כמעט אנתי-תיזה למה שהולך פה כשהשמש שוקעת. הולך בכפכפים, כמובן.
עבודת העיצוב (הנפלאה, לא פחות) נמנעה מללכת על האובייס ולסגור את הבר לרחוב. להיפך. היא גם לא חששה אבל ללכת בפנים על קצת יותר דרמטי, קצת יותר רומנטי וקצת יותר בוגר. אני יודע, מילים גדולות, אבל בהינתן שכולנו (או רובינו, אני מדבר עליכם קיאנו ריבס ורוב לאו) מתבגרים באיזושהי דרך, המילים האלה כבר מתאימות די הרמטית.
אנשי מיליו (Milieu) הם גם האנשים המצוינים שתיפעלו פה במשך שנים את "איז'ו ובבט", גירסה דיזנגופית מוצלחת למדי של בר שכונתי אמיתי. ככאלה, הם הרגישו באומץ שצריך לעבור הלאה, ויישמו באותו אומץ את ההלאה הזה - "בר יין פריזאי", כהגדרתם, שמנסה לחפש את המכנה המשותף בין כל באיו ועם עין אחת פקוחה כל העת לכיוון רובע Le Marais.
במילים אחרות - דייט ראשון כמעט מובן מאליו, בעיר שתאוותה להרוס דייטים כאלה כמעט גרמה לי לבדוק אם קיימת מחלקת פקחי סקס אפיל בעירייה.
התפריט נמזג ומתערבב עם אותן כוונות - הרבה מאוד יין כיפי, בהרבה מאוד רמות מחיר והשקעה, כולל כוסות ב-33 שקלים וקראפים ב-99 - עניין קריטי ליצירת אותו מכנה משותף.
יש כאן עשרות בקבוקים מהרבה מאוד מקומות, רצון טוב לעידוד טעימות והתנסויות, וגם צמד המילים הנדיר שכל כך חסר כאן בהרבה מקומות - יין הבית - וצמד מילים לא פחות נדיר ולא פחות חסר - Happy Hour - במסגרתו מוגשים מדי יום חול (18:00-19:30) בקבוקים ב-20% הנחה, כוסות במחיר מוזל ואוכל עם אותה קריצה תמחורית.
האוכל, אגב, עדיין מתגבש כאן, אבל מנסה לתת מענה לעונה ולמזג האוויר, ולדעת להיות נוכח על השולחן תוך כדי שתייה בלי לצאת מטושטש אבל גם בלי להשתלט.
בהתאם, יש כאן קטנות חמודות (זיתים בשמן עשבים, אגוזים מתובלים, פלפל פדרון צלוי עם אבן יוגורט ופורל כבוש עם קרם פרש, 18-48 שקלים), וגם בינוניות לא פחות חמודות, בדמות כרוב צלוי עם חמאה חומה ויוגורט חם (47 שקלים), ירקות עם סקורדליה, טרטר בקר עם צ'יפס תפוחי אדמה (56 שקלים), ברוסקטות עמוסות דברים טובים (טרטר דג, למשל, או רוסטביף עם עלי חרדל וזרעי עגבניה) וגם מגשי גבינות קלאסיים (72 שקלים לשלוש, 94 שקלים לרביעייה), כי ברור.
עוד? עוד. טוסט קובנו על בסיס בריסקט עם גבינה שוויצרית וחרדל (72 שקלים), לינגוויני צלפים ואנשובי ושייטל צלוי עם פירה משלימים את החלק הרעב יותר של התפריט, וצמד קינוחים - קרמו שוקולד עם שמן זית וקצפת רכה, עוגת גבינה ברולה אפויה עם רוטב פירות יער - יחתום מתוק, אבל בדיוק במידה.
בדיוק במידה. מיליו
מבט חטוף על מנעד הלקוחות של המיליו בערב קיצי רנדומלי חושף, אני מניח, בדיוק את הפיצוח המקווה. שולחנות דייטים שמנסים לרכך את הסיטואציה, קבוצות גדולות יותר, לא רק נשיות אם כי מדובר במצטרף טבעי לרשימת המקומות של מפגשים כאלה, וגם מי שניצחה את הערב, בלי לדעת שמתקיימת סביבה תחרות - תיירת אמריקנית ששתתה לבד, אוזניות באוזניים, ועם כמות מדודה ומדויקת של מיסוך, מהיין, אבל לא רק.
על פניו, אין לשולחנות האלה יותר מדי משותף, וגם מכנה רחב להפליא יתקשה לאגד אותם יחד לכדי, ובכן, אותו מילייה. במקום זה, עוד מזיגה ועוד כוס זכוכית יפה, עוד מגש ועוד חיוך משירות שמתאמץ, ומצליח, להיות בלתי תל-אביבי, והכול מסתדר. תמיד תהיה לנו פריז, עכשיו יש גם קצת תל אביב.
מיליו, דיזנגוף 141, תל אביב