שמח בצלחת, שמח בכוס, הכי שמח באוויר: ברוכים הבאים למרפסת הכי כיפית בת"א

על פי ההודעות השמחות מאוד של עיריית תל אביב, תוך כמה שנים ייעלם מחיינו העוול האדריכלי-תכנוני-אורבני שהוא כיכר אתרים, ולא נודע כי בא אל עירו.

קשה להאשים הפעם את הקברניטים הנוכחיים שעל ההגה. בכל זאת מדובר במהפיכה של ממש, שמוחקת כמעט לחלוטין החלטה היסטורית אומללה, ועושה את הדבר היחידי שקברניטים אף פעם לא יודעים לעשות משום מה - את ההגיוני.

תוך כמה שנים, על פי התכנון ובהסתמך על האצבעות המוחזקות שלנו, יוכל אדם ללכת ברגל מערבה על שדרות בן גוריון, להתקדם בנינוחות ובקצב המתאים לו, ולהגיע - תחזיקו חזק, זה אכן מהפכני - לים.

בלי מדרגות, בלי חסימות, בלי כיכר מזעזעת, בלי מרצפות מהסוג שגורם לך לקלל את המכרז והמעצב, בלי ריח דומיננטי של נוזלי גוף שאינם שלך. רק אתה, כפות הרגליים והקצב הטבעי של אדם עירוני שרוצה קצת בריזה, חול ומלח.

תוך כמה שנים, ובהיעדר חפירות שנדמות בשלב הזה של חיינו כתמידיות, תוכלו להגיע מהקצה המזרחי של העיר, לעצור לקפה קר ולכריך, נגיד, ולהמשיך הלאה, לנקודה היחידה בתל אביב שמשטיחה כל פער עשירוני. ובדרך חזרה, אם אתם עדיין במצב הרוח המתאים, ובעיקר אם לא, תנו לי להמר שתעצרו גם בתל א וין.

בר היין החדש יחסית של גל רווה ("זוריק", "אל וסינו") לקח את אחת המרפסות הכי מוכרות בעיר, וגם הכי מקוללות שלה, ועשה את מה שהכי קל והכי פשוט להגדיר כהסרת כשפים.

מדובר בקומת הקרקע המוגבהת של הבניין הפינתי שמצליב את שדרות בן גוריון ורחוב גרץ. אתם מכירים את הפינה הזאת, ברור, כי ישבתם בה בכל אחת מהגירסאות הקודמות שלה, וכי נהניתם, וכי עברתם אחרי כמה חודשים שם ותהיתם מה קרה למקום שבו נהניתם, ולמה בעצם לא חזרתם.

קללה, כאמור. וכעת, עוד יותר כאמור, הסרת קללה ופתיחת דף חדש, אז לחיים!

תל א וין, ואותה פינה מעוגלת וגבוהה, משקיפים מהצד על השדרה המיוחסת של תל אביב, ועושים את זה מלוקיישן כל כך טוב, עד שאתם גם חלק מההתרחשות, וגם צופים עליה עם כוסות וצלחות וחיוך.

התכנון הפנימי כאן צפוף אבל צפוף-שמח, העיצוב - בלי ליפול לקלישאה, סליחה מראש - ביתי ומזמין, תוצר עבודתה של דליה, אמו של רווה, והשילוב ביניהם מאלץ את העובדים (והלקוחות) לכל מיני להטוטי גוף והבנת עומק של איפה הכי כדאי לשבת.

מדובר, עם זאת, בחדשות טובות, בהינתן שיש כאן המון אופציות חמודות - בר פנימי ובר חיצוני, חצר ופינות שקטות-אינטימיות, מקום לדייט ראשון ומקום לדייט חברות מי יודע כמה - וגם התרחשות מפתיעה למדי, של אנרגיית מקום שהיה פה כבר מזמן, על גוף של מקום שרק עכשיו נפתח.

התפריט, בהובלת דן גרשונוביץ', מיישר קו עם כל ההתרחשות הזאת באמצעות גישת סטרייט-פורוורד ונטולת גינונים מסעדתיים מעיקים - 16 מנות, 4 תוספות ו-3 קינוחים, בסדר שאינו כרונולוגי ואינו כמותי, ובעיקר נותן תחושה שמישהו שם על הנייר את כל מה שבא לכם לאכול עכשיו, וסומך עליכם שתסתדרו. מרענן חיך עירוני.

יש כאן קרפצ'יו טרי ובוהק (52 שקלים) בפונזו קלמנטינה (או בוויניגרט תות שדה אדום ונהדר), טרטר בקר (57 שקלים) ומנת דג נא על צ'ינה בורגול (32 שקלים) שמוכנסת לתוך שתי קונכיות חסה עם אריסה ורכז רימונים ועשבים ויוגורט ו-וואוו, תודה, עוד זוג בבקשה.

יש גם שני סלטים מתבקשים, כרוב צלוי במיסו, פטה צאן עטופה בשומשום קלוי, וכופתאות בשר "של סבתא חנה" בתוך מרק חמצמץ שלא הוזמנו ומאז, עד הפעם הבאה, חורטות חרטה בלב ובבטן.

מה עוד? דג פריך בלחמניה עם צ'ילי מותסס, צ'דר וחמוצים, סטייק וצ'יפס ברוטב "קפה דה פריז (118 שקלים), סמאשבורגר עם חמוצים ואיולי (64 שקלים), ו"ניוקי פריזאי" עם חמאת לימון ומרווה, ארטישוק ופקורינו שהצטלם בינוני-חום אבל נטעם הרבה יותר גבוה מזה, ועם כל קשת הצבעים האפשרית.

אה, וגם את הנירמול הכי מתבקש בחיינו בעת הזאת, שהוא נירמול הבוריק המלכלך במסעדה - בדמות דף בצק פריך ומטוגן, שבתוכו חציל, תפוח אדמה וביצה רכה ונוזלית, ומסביבו טחינה, עגבניה מרוסקת, לימון כבוש ועלים. מתחיל בסימני שאלה איך לאכול את זה בלי לעורר מבוכה בקרב הסובבים, ממשיך בהתעלמות מוחלטת מהסובבים, ומסתיים בסימני קריאה באשר לשאלה למה אכפת לך בכלל מסובבים כשיש לך בוריק מול העיניים.

אחר כך (או תוך כדי, למה לשפוט בעצם) תגיע דילמה משולשת ומתוקה שהיא קרם לימון ומרנג שרוף על עוגיות ופירות או קנולי ממולא בקרם מלבי או מוס שוקולד עם שמן אגוזי לוז ומלח ים, שהיא דילמה שראוי לפתור מיד עם לידתה, בתצורת "הכול, אין כאן מחר, יש רק היום, והיום זה יום של שלושה קינוחים".

כל הטוב הזה נשטף עם גראפה איטלקית ופורט פורטוגלי, ועם תפריט יין גדול וידידותי יחסית למשתמש המנוסה, שיודע לטפס למדפי הבקבוקים הצרפתיים הנוצצים יותר, למשל, אבל יודע גם במקביל שכיף לראות כוסות שמחזירות עודף מ-40, בעיר שעושקת אותך יומיומית על 140 קמ"ש.

הדיבור סביב תל א וין אורז מזוודות לצרפת ולאיטליה, כמובן, אבל יודע היכן לנחות בסוף. יש פה ספות פנים וחצר חוץ שיכולות להתרחש רק בתל אביב, יחד עם מחוות שירותיות שכבר קשה למצוא בתל אביב (יין על אוטומט לממתינים, התגעגענו אליך) וחיוכים שהפכו בה נדירים יותר ויותר.

אני מניח שזה עניין של ניסיון מצטבר בכמה מהמוסדות הפופולריים באזור, בנוסף לרצון אמיתי לא לחרפן את הבאים עם הצהרת כוונות מגלגלת עיניים, ופשוט לתת להם לבחור. משהו שמח בצלחת, משהו שמח בכוס, משהו שמח באוויר. אתם יודעים, דברים בסיסיים שצריכים להיות כאן תמיד, כמו הדרך לים למשל.

תל א-וין, שדרות בן גוריון 39 (פינת גרץ), תל אביב, 03-566-5655