גיא גמזו יושב כמעט זקוף, קו ראשון לדיזנגוף, ומחייך פנימית. החיוך יותר סמלי, קטן ונטול שיניים - אותן הוא שומר, יש להניח, לתפקיד החייתי וההישרדותי המקורי שלהן - אבל נוכח, ומהסוג שקשה למחוק כך סתם.
ממולו, רחוב שכבר עשרות שנים מנסה להגשים את קיומו כעורק הפועם של תל אביב רק כדי לחטוף כאפה אחר כאפה של מציאות ישראלית לפנים. ככזה, הוא מציב בדיוק בקו הראייה שלו את ספסל ההנצחה לאור אשכר, שנרצח לפני כארבעה חודשים בפיגוע הירי שאירע מטרים ספורים מכאן.
חיים שהיו, חיים שישנם, אנשים שלא מוכנים להתקפל מולם, ועיר שלא רוצה להפסיק. "שה ויוי" היא הסיפור הזה כבר מהיום הראשון שלה פה.
התפרצות געשית בצלחת. שה ויוי
"אני תל אביבי, ואני ציוני, ואני לא מתבייש ולא מפחד להיות כזה", הצהיר גמזו שבועות ספורים לפני הפתיחה, כשהדי אותו פיגוע הכו חזק יותר בראש ובאוזניים, "גדלתי פה בתקופה שלאמא שלי לא היה טלפון כדי לדעת איפה אני מסתובב, ואם אני לא אשמור על העיר הזאת עכשיו, לא אפתח אותה - היא פשוט תמות".
ערכת ההחייאה של גמזו כוללת רשת מסעדנות ותיקה ועניפה, שיודעת לעשות גבוה ונמוך, יציב ואנרגטי, רועש כלפי חוץ אבל הכי רגוע מבפנים. קצת כמו הישיבה שלו. קצת כמו החיוך.
הוא זכור מ"רפאל" של רפי כהן, סוגר עשור עם "אריא" הנהדרת, מתחזק היטב את הטראש המשמח של "NUNUNU" ואת "בינגו" ההמבורגרית, ובשנים האחרונות עושה צעד מדוד אחר צעד מדוד, במעבר מהפס הלוהט של האוכל עצמו, לעבר היזמות הלוהטת לכשעצמה. זה גם מה שהוביל אותו לפינה הזאת.
"כל עיר נורמלית ומרכזית בעולם צריכה מקום כזה - בראסרי של ממש, קלאסי מצד אחד אבל מודרני מכל בחינה אחרת", הסביר, "משום מה, בתל אביב נוצר ואקום בשנים האחרונות. לא הייתה נקודה כזאת, שאתה יורד מהבית או הולך ברחוב ויכול להיכנס אליה, בלי טקסים ועניינים, עד עכשיו".
החיפוש שלו ושל שותפיו אחר אותה נקודה הלך רחב מאוד וגמיש מאוד, אבל ידע להתביית בזמן, ועם אותן שיניים, על הפינה הזאת. אורבנית, היא מפגישה רק את דיזנגוף ושדרות בן-גוריון. פסיכולוגית, היא מחברת הרבה יותר מזה.
הכיוון כאן הוא "החזרת השפיות" - בחוויה, באוכל, במה שנמזג לכוסות וגם - ואולי בעיקר - במחיר שכל זה גובה ממך בסוף. ולא רק כלכלית.
"הייתי יכול לבחור באחת משתי דרכים - להוציא פה מאנשים 450 שקל לראש, או לכוון לחשבון שייקח מכל בן אדם חצי, בשאיפה שיעברו פה במהלך היום - בבוקר, בצהריים, בערב - הרבה יותר אנשים", הסביר גמזו, "היה לי ברור שנלך על האופציה השנייה, בלי לאבד לא את הטאץ' ולא את הקלאס. זאת תקופה קשה לכולם, ואנחנו רוצים להחזיר את הנורמליות. וכן, כוס יין ב-29 שקל זה גם מדד לנורמליות שאולי כבר שכחנו שאפשר".
התפריט, בהתאם, משחק יפה ויעיל על גבולות הגזרה האלה - מחיר, טעם, טאץ' וקלאס - ועושה את זה בעזרת רומן דוידוב ("טאיזו", "יפו תל אביב") ואבי בלינסקי ("טאיזו"), שעובדים כתף אל כתף במטבח הפנימי הפתוח למחצה, ומפזרים גם משם מין בריזה קרירה ובטוחה בעצמה על היושבים.
זה מתחיל עם פתיחים קטנים, חדים וממזריים - סלסלת לחמים (של חגי, ברור, נו מה) וצלחת חריפים, דג כבוש ואויסטר (12 שקלים ליחידה, מחיר שמאלץ אותך בפעם הראשונה באותו ערב, ובוודאי לא בפעם האחרונה, להביט ולוודא ולשאול שוב ולהביט שוב עד שאתה מאמין אבל לא ממש), וגם צמד טיגוני מאסט בדמות קרוקט תפוח אדמה עם חציל קלוי וארנצ'יני תירס עם איולי בצל ירוק (14 שקלים ליחידה, הידד למסעדן הראשון שהבין שאנחנו רוצים לקבוע כמה יחידות יגיעו לשולחן, ולא להתחיל להנדס ולכפות, או לחלוק במבוכה).
וזאת רק ההתחלה.
אגף הראשונות הגדול נע בין סלט חסות פריכות עם אוכמניות, ויניגרט אגוזים ולוז קלוי, סלט קיסר מתבקש עם ביצה רכה וגבינת מעיין חרוד (58 שקלים), מח עצם כמו שצריך (52 שקלים), פרפה כבד עם ריבת משמש (48 שקלים) וטרטר אמריקן (62 שקלים) על בסיס שייטל קצוץ, רוטב רמולד, זרעי חרדל וקראנץ' תפוח אדמה שהיה התפרצות געשית בצלחת. לא פחות.
לידם, יש משחק נהדר, מתקתק-מריר-חמצמץ, בין סקאלופ וקרם כרובית (79 שקלים), גרבדלקס עם קרם פרש וארוגולה (54 שקלים), רוסטביף עם צ'ימיצ'ורי זעתר, בלסמי לבן ושיפקה ומנת טרטר דג על לחם מחמצת מהגריל (58 שקלים), שהיא ריקוד שמנמן שזנח את הכוריאוגרפיה ההתחלתית, ופשוט המשיך להשתוללות פה ולסת.
העיקריות ממשיכות את הקו - היצע רחב של שמונה אופציות, נציגות בודדות שחוצות את רף מאה השקלים, ויד מטבחית מנוסה, בטוחה ובלתי רועדת בעליל.
תמצאו פה סטייק וצ'יפס (98 שקלים) עם רוטב פלפלת כמובן, מול מרינייר (92 שקלים), כופתאות נודי ריקוטה עם תרד טורקי ורוטב לימוני (56 שקלים), ריזוטו עם ציר זעפרן ושרימפס (94 שקלים) וגם המבורגר שקצת נחבא אל הכלים, אבל אז שובר את הכלים - לחמניה מופלאה, רוטב טרטר מלכלך ברשות ובהסכמה, גבינה מותכת וניטחת, ערימה נאה של אותו צ'יפס *אמיתי* ובשר אדמדם גועש, והכול במחיר של 68 שקלים.
אתה לועס בשקט, מטפטף תאווה ותוהה אם הגענו סוף סוף לקצה של הקצה, שמעברו רק מקומות נורמליים ושפויים כמו ויוי. התשובה בקרוב, ובינתיים רק סימני קריאה.
התפריט של ויוי נסגר עם רביעיית קינוחים סולידית (פארי ברסט עם פטיסייר שוקולד וקרמל מלוח, ברולה פיסטוק עם פירות יער והל, מילפיי עם קרם דיפלומט וטופי וגם גבינת דליס דה בורגון עם ריבת משמש, קנטוצ'יני שקדים וקליפת תפוז, 42-56 שקלים), אבל הסיפור שלו הוא הרבה יותר מאוכל.
כאן אפשר, ורצוי, והרי זאת הכוונה, לשתות משהו בלי להשתולל ובלי להשתגע, כי אם רק מתוך כוונה לחיות. יש קוקטיילים ("ויוי שפריץ", למשל, על בסיס וודקה מתובלת, "Apricot Bliss" על ברבן ומשמש, או "La Francies" פירותי-הדרי, על קלבדוס) שעשויים להרוויח קצת יותר תשומת לב עם שיווק תפריטי נכון ומדויק יותר, יש בקבוקים מיוחדים ש"נקנו היטב" ומספקים בתמורה הרמות גבה משמחות לכל היושבים, ויש גם את אותן כוסות שעליהן סיפר גמזו, ובהן יין משמח עם עודף מ-30 - מבעבע איטלקי, לבן ורוזה מיוון ואדום צרפתי. הבטחות ומימושן, גם זו נורמליות שחסרה כאן.
בשעה 22:22 חולפת על פני הצומת ההומה ניידת רועשת במיוחד של מגן דוד אדום. כולם מסתכלים על כולם, כולם מסתכלים על הטלפון, וכולם בעיקר מסתכלים על גמזו. עדיין יושב, עדיין זקוף, עדיין מחייך.
"זאת המציאות שלנו", אמר לי אז, וחוזר ואומר עכשיו, "אתה חי אותה ואני חי אותה וכולנו חיים אותה. ישראל היא רולטה רוסית. אז מה נעשה? נפסיק?".
שה ויוי (Chez Vivie), דיזנגוף 166, תל אביב