שמונה וחצי בבוקר, והטיילת הארוכה של אשקלון מכינה את עצמה ליום נוסף של שמש נטולת פילטרים. אמהות חדשות עם עגלות חדשות, פגישות עבודה פורמליות בדיוק במידה הנכונה לישראלים, ומסלול ארוך שמתפתל בין ים ליבשה, שזור ספורטאים וספורטאיות שראויים למדליה על עצם המעשה בלבד.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
ניידת פיקוח עירוני מסיירת סביב, ומשאית ניקיון קטנה מגרדת עם מעט צינור והרבה לחץ אוויר-מים שאריות לכלוך, ובעיקר פירורי איפוק וריסון עצמי שנותרו מאמש.
לתוך כל זה מתפרץ באיטיות אוטו ורוד-מסטיק שעולה על השביל באיטיות מדודה, ועם אישור זמני של אותה ניידת, ונעצר רק כשהפגוש שלו דופק על דלת הכניסה לפוד-טראק החדש שהוצב שם לפני שבועות ספורים. עד עכשיו, זה היה בוקר שהיו לו את כל האמצעים והיכולות, אבל לא את האנרגיה. מעכשיו יש לו את אור שפיץ.
החידוש המלוח. אור שפיץ
משאית האוכל הוורודה הזאת היא התשובה המוחצת של שפיץ לכל מי שביקש ממנה סניף נוסף (ועוד אחד, ועוד אחד). היא התמקמה בשיאה של הקורונה בקצה רחוב בוגרשוב בתל אביב, וחצבה מהמיקום הזה אימפריה מתוקתקת למדי של עסקים מתוקים.
כשנה לאחר מכן, היא ידעה לספר על דברים שקורים ועל הצעות שזורמות, אבל אלה נפלו, או סתם לא התאימו, והעוגן נותר לבדו כבית הומה ללקוחותיה, וכנקודת יציאה למשימות המשלוחים שלה. עד עכשיו, כאמור.
הגלגלים הוורודים התייצבו בלב הטיילת, מעל חוף בר-כוכבא, וסונדלו לחצי שנה. אחריה, הצהירה כבר, יימצא מקום אחר. אני מנסה לנחש אבל יודע שההצעות בטח כבר זרמו בעשרות, אם לא יותר מזה. היא מחייכת ונהנית מהמסתורין. אנחנו (אני בעיקר) מסכמים שהניחוש הכי טוב שלי הוא אילת. אתם יכולים לפנות כבר מעכשיו לראש העיר שלכם ולדרוש הבהרות. יש בחירות, ואין הבטחת בחירות טובה יותר מזאת.
הקונספט כאן פשוט, אך ממזרי - דברים שיש שם אין כאן ודברים שיש כאן אין שם, חוץ מכמה דברים שיש גם שם וגם כאן כי אין אור שפיץ בלעדיהם. "לא רציתי סניפים ולא רשת", הסבירה, "רציתי מקום שונה לחלוטין, לא חנות. אמרתי מההתחלה שתל אביב ואשקלון לא יהיו אותו דבר".
החלק האחרון הוא כמובן העוגיות שלה, "ביג קוקיז" (אחת ב-18 שקלים, חמישייה ב-83) של אמסטרדם שוקולד לבן, רד וולווט פירות יער ושוקלד לבן, פיסטוק ושוקולד לבן, שוקולד לבן וסכריות מרשמלו, שוקולד צ'יפס חלב ולבן וגם אמסטרדם במילוי בייגלה מלוח שמשום מה לא כוללת שוקולד לבן. מחדל.
לצד אלה, יש גם מארז מקרונים (פיסטוק, שוקולד וקרמל מלוח, 21 שקלים), "סינבןנבון" (25 שקלים), "קורשפיצון מושחת" (חמאה, פיסטוק או בייגלה מלוח, 17-32 שקלים), עוגת שכבות בכוס (בצק פריך שוקולד, קרם נוגט וקרם שוקולד, למשל, או בצק פריך וקרם פסיפלורה, 38 שקלים), טארטים (קרם לימון וקרם קסיס, גבינה אפויה או אגוזי לוז ושני סוגי שוקולד, 42 שקלים) וגם חידוש בדמות כריכים מלוחים.
התור למשאית בנוי כמו כניסה מוסללת לשטיח אדום, כולל עמודי באונסר מוזהבים ופרחוניים כמובן, וצמד מדרגות עץ קטנות שמציבות אותך בדיוק בגובה המתאים להישיר מבט לוויטרינה, ואז להיכנע ולקחת הכול בערך.
זה בסדר, אתה לא לבד, ולראייה התפריט הגדול שמוצב על שלט בכניסה לאותו תור, ושרובו עדויות מאמש שהן "אזל", "מצטערות", "נגמר" ו"סורי". היא מאששת את התיאוריה. "התורים כאן לא רואים את תל אביב ממטר, ימי שישי ואחר הצהריים והכול", הסבירה, "בתל אביב הייתי פתוחה במשך שבועיים ואף אחד לא ידע על זה. כאן הייתי צריכה להילחם שלא יפרסמו כלום עד שאני ממש פותחת".
הכריכים המלוחים - בכורה של שפיץ בעולמות שאינם סוכר - מורכבים על בסיס בצק קרואסון עגול, עבה אך עדיין אוורירי, ובאופן כללי מספקים חווית סנדביץ' טובה יותר, נוחה יותר מחבריהם המוכרים.
האופציות נעות בין פסטו-מוצרלה-עגבניות (38 שקלים), אבוקדו עם איולי פלפלים וירוקים (40 שקלים), קממבר-אוכמניות ואיולי שום (50 שקלים) וגם מסקרפונה כמהין עם סלק (50 שקלים) - מחירים ברף החוץ-עירוני המקובל, יש להניח, אך גם מעט מטעים, בהיותם מייצגים של כריך שהוא ארוחה שלמה, עשיר וצבעוני וחמאתי ומפוצץ.
אחריהם, אתה יכול לפנות זמן ולרכז מאמץ בהעלאת גלוקוז - כל עוגיה כאן היא עולם ומלואו, כל טארט חגיגה, וכוסות השכבות החדשות הן להיט מתהווה ומוצדק, שנוצר תוך מחשבה על "חוויה", אבל לא בקטע הציני והתבניתי שלה, כי אם ממש כך. מי מזמין? לאן הוא הולך עם זה? כמה ידיים פנויות יש לו ואיך הכי כיף יהיה לו להתפרע על קינוח כשמסביב דשא ושמש, כיסאות נמוכים וטמפרטורות גבוהות.
"אני רוצה שאנשים יבואו ויחוו משהו כולל", הסבירה, "טעים? יופי. יפה? יופי. אני? יופי. אבל הכול ביחד זה הסיפור, ושידבר לכולם, בכל גיל. בפעם הראשונה שכתבו עליי סיפרו על 'תור של נערות מתבגרות'. נעלבתי מזה. זה קהל מדהים, אבל לא רק, ויש בזה משהו קצת מתנשא, כאילו מסתכלים עליי כעל נערה מתבגרת".
שפיץ הייתה, ועדיין, הסתירה (והסטירה) הגדולה ביותר בין תדמית ובין מציאות. במחזה שהיא מעלה אין הצגות ולא שואו, אלא רק אמת אחת, עגולה אך ישירה. היא לא יכולה אחרת, ולמה לה, בעצם?
ככזאת, היא מבלה את עשר הדקות הראשונות שלה במקום בחיבוקים עם צוות העובדות ובהיכרות עם הלקוחות, אבל גם באיסוף קפדני של בדלי סיגריות מהרחבה, עד כדי ברזולוציה כמעט פדנטית של קליפות גרעינים.
"אנשים מהעיר כתבו לי ש'לא בוחרים בהם אף פעם לכלום', ושהדבר היחידי שהם מקבלים זה טילים", סיפרה, "אז וואלה, באתי להרים. יש כאן רצועת חוף מהממת ועירייה שרוצה להשקיע. זאת חוויה שהיא win-win לכולם, ואני מקבלת פידבקים ברמה כזאת שאני לא יודעת איך אני אעזוב".
היא מתארת ימים שנפתחים בחמש בבוקר וימים אחרים שנסגרים בשתיים בלילה (חלקם, אגב, הם אותם ימים בדיוק), מספרת על נסיעות עייפות ומסוכנות על הכביש, ועל ההבנה המעניינת מדעית שהיא לא יכולה לפצל את עצמה לשניים.
"האנשים כאן מדהימים. בשישי מישהי הביאה לי קוסקוס ועשיתי איתה החלפה על עוגת שמרים, וכמות ההצעות שאני מקבלת לבוא לישון ולא לנסוע בחושך היא מדהימה", תיארה, "החיבור הזה לקהל, האותנטי והכיפי - זה מה שעושה אותי הכי מאושרת".
הפוד-טראק של אור שפיץ, חוף בר-כוכבא, הטיילת של אשקלון, 9:30-22:30