התחרות קשה מאוד, אבל הסניף היפה ביותר של רשת "פייב גאייס" האמריקנית הוא כנראה זה שמוריד אותך מדרך Kapolei שבהונלולו.
אם כילכלת את צעדיך נכון ולא נכנעת לפיתוי (רבע מיליון קומבינציות רק להמבורגר, ואלף למילקשייק), אתה יכול לקנות שם ארוחה בזריזות ולהגיע לחוף White Plains כשהצ'יפס (חתוך מתפוחי אדמה, בכל זאת לא מדובר בישראל, ומטוגן פעמיים בשמן בוטנים נטול כולסטרול) עדיין מלהיט את קצות האצבעות. אם המצילים מסמנים לך שהם לא זיהו היום כרישים באזור, סביר גם שהטיול הזה ייגמר בטבילה.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל
רשת שייק שאק פרושה הרבה יותר רחב ממנה, ומציעה מיקומים אקזוטיים (פיליפינים, דובאי, סעודיה ומקסיקו) כמו גם סניף שנושק לווירג'יניה ביץ' הנהדר, 91 נקודות בניו יורק ו-26 בקליפורניה, לרבות עמדה סמוכה כל כך לחוף מנהטן בלוס אנג'לס, עד שהמקומיים כמעט עושים את המסלול הזה בהליכה. סתם, לא באמת.
IN-N-OUT התרחבה לחמש מדינות בלבד - קליפורניה, נבאדה, אריזונה, יוטה וטקסס - אך רישתה אותן בכמעט 300 סניפים. החמוד מביניהם יחבר בפחות מעשר דקות את התפריט הסודי-הלא-כל-כך-סודי של הרשת עם חוף הכלבים של סאן דייגו.
מאות סניפים, כולם מדברים אמריקנה שוטפת, חול ים בין האצבעות וגלים מול העיניים, אבל אף אחד, כנראה, לא הגיע קרוב כל כך למים כמו גיא גמזו ובינגו בורגר שלו.
20 צעדים עד החול. בינגו בורגר:
אני שם את האופנוע בסוף שדרות בן גוריון, על האבנים המכוערות הראשונות של כיכר אתרים. משם, מתחיל מסע ייסורים תל-אביבי שאין בו לא הוד ולא הדר, לא פאסון ולא צל ובטח לא אסתטיקה. האם זו הכיכר המכוערת בארץ? התחרות קשה, אבל אם הייתם שמים עליה כסף בווינר לא הייתם מרוויחים יותר מדי.
שש-שבע דקות של מרצפות בלתי מסותתות (לאופניים דאגו, אגב, עם שביל חדש וחלק ורצוף. בכל זאת יש סדרי עדיפויות בעיר הזאת) ומדרגות שסדקיהן ספגו ערימות של קללות מוצדקות לאורך השנים, והגעתי. אין כאן אפקט וואוו ולא עיצוב של מיליונים, אבל הרגליים נמשכות לשילוט מעצמן. בכל זאת, אוכל חוף שאולי לא יאכזב.
אני עומד מרוח על הדלפק - גב להמבורגרים, פנים למים - ומודד בערך 20 צעדים עד החול. אתם יכולים לקחת ולרדת לחוף, אתם גם יכולים לעלות ממנו ולסגור פה ארוחה עוד לפני שהגוף שידר לכם רעב מנדטורי של "חזרנו מהים". אם לא תעשו את זה, תיאלצו להיכנס הרבה יותר פנימה, מעבר למלכודות התיירים של העיר. רק בגלל זה המיקום מושלם, אבל המיקום מושלם לא רק בגלל זה.
כמו המקום כולו, גם התפריט - לא משתולל, לא מגזים, לא מתיימר ולא משחית בכוח.
המבורגר בסיס (100 גרם של קציצה מבשר שפונדרה, עם חסה, מלפפון חמוץ, בצל סגול ו"רוטב בינגו", 34 שקלים, 10 שקלים לקציצה נוספת, שלושה שקלים בלבד לצ'דר) בגודל שעבורי הוא אידיאלי, קריספי צ'יקן (נתח עבה ופריך של עוף עם קולסלואו, מלפפון חמוץ ומיונז צ'יפוטלה חריף, 44 שקלים) נהדר, פישבורגר (שניצל דג עם אותן מעודדות, 38 שקלים) שסוף סוף עושה גירסה טובה של השילוב הטבעי הזה, וגם קציצה טבעונית (44 שקלים).
מלבדן, יש גם נאגטס עוף קראנצ'יים לא פחות (ציפוי קורנפלקס) עם דיפ מיונז חלפיניו ותפוח ירוק (22 שקלים ל-4 רצועות שמנמנות), כנפיים ברוטב חמוץ-חריף (26 שקלים לכ-400 גרם בשר), מלפפונים חמוצים מטוגנים (18 שקלים) ומק אנד צ'יז (22 שקלים) שהיה חסר בזמן הביקור שלי וספק אם מישהו ידרוש אותו בחום הזה.
מה עוד? צ'יפס כמובן (טוב יותר מהסטנדרט העירוני, אבל בימינו זאת מחמאה שהיא כמעט בדיחה), טבעות בצל שדורשות קצת חשיבה מחדש בהיותן גנריות לחלוטין ורחוקות מאוד מקליפורניה, סלט קיסר וגם קוקטיילים נדרשים מאוד בתמחור ידידותי מאוד (22 שקלים לקמפרי סודה, למשל, ו-25 לקומבינציית רום-אננס-ליים-נענע קריבית), בירה ומילקשייק קורנפלקס.
לגיא גמזו נמאס ממפלצות בשר, על מחירן ועוביין וכבדותן. הוא מחקה תנועת נגיסה בלתי אפשרית עם הפה, מחייך עם העיניים העייפות שלו, ונותן ביס מודע לעצמו בבלון העירוני שהוא "המבורגר מושחת", מה שזה לא אומר. "אני כבר לא יכול לאכול כזה", הוא מודה. אני כבר לא יכול לאכול כזה, אני מסכים.
בהתאמה, אין כאן תוספות משוגעות ומגדלים על גבי מגדלים בתוך לחמניית בריוש. יש כאן, בטח כבר שמעתם, את הלחמניה של אותה שייק שאק, מהלך קצת מופרע כלכלית וקצת גאוני שיווקית וקצת הגיוני.
האם מדובר בגיים-צ'יינג'ר פחמימתי ששווה ביקור רק בשבילו? ברור שלא. האם זאת לחמניה מושלמת להמבורגר הזה? אם אכלתם פעם ברשת ירוקת הלוגו, אתם כבר יודעים את התשובה. אם לא, אתם בטח יכולים לנחש.
המקום החדש של גמזו (אריא, NUNUNU) בכלל לא חדש. למעשה, הוא עומד - מוצל ושזוף - וממתין לו כבר משהו כמו שלוש שנים. הוא חשב על סניף נוסף לאימפריית לחמניות החלב החמאתיות שלו, אבל הבין מהר מאוד - מהר כמו שהגבות שלי מורמות לשמע האפשרות בכלל - שאף אחד לא יזמין אותן בטמפרטורות האלה.
במקום זה, הוא רצה משהו "שאין פה", וכמעט מצחיק שזה הפך להיות המבורגר. מצחיק, ונכון. אין כאן כבר המבורגר כזה - רגיל מבחינת גודל, נורמטיבי מבחינת מחיר ובלתי-מביך מבחינת איכות. בינגו, בקיצור.
בינגו בורגר, הירקון 145, תל אביב