פיתה בסטה: פרגית, שניצל, בוריקה וגירוס - ביקורת

צמד המילים "גירוס" ו"אתונה" מוליד יותר מ-830 אלף תוצאות בגוגל. רובן המוחץ מנסות להוביל למקום האחד בעיר שנותר סודי, לכאורה, (טריק ידוע, יעיל באופן מביך, ומסתבר שלא ישראלי בעליל, בסיקור עולם האוכל). האחרות, באופן טבעי, חופרות עמוק בהיסטוריה-אובססיה של היוונים למנת הרחוב המושלמת הזאת.

לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל

מעטות מאוד מהתוצאות, אם בכלל, חולקות מתכון, ואני מהמר בפראות שזה בעיקר כי פרסום מתכון לגירוס ייאלץ אינספור יועצים קולינריים, תדמיתנים וסושיאליסטים לחפש דרך אחרת להתפרנס בכלכלה שעדיין לא הצליחה להתאושש מסדרת המכות שנחתו עליה. ככה זה כשהכול פשוט וטרי, זול ממש, בלי התחכמויות ובלי נוסחאות, ועם פיתה מסוימת מאוד שמוכנה לשתף פעולה.

ואם כבר פיתה מסוימת מאוד, בואו נדבר על "פיתה בסטה".

הרשת הצעירה (יחסית) היא אחת השחקניות הנמרצות בגל החדש של עולם הפיתות הישראלי, זה שצעד בעקבות הקוליסים העמוקים שהותירה אחריה המשאית של אייל שני. רוב השחקניות האלה, אגב, ניסו לחקות במקרה הטוב, או להעתיק בלי בושה במקרה המביך. "פיתה בסטה" הצליחה לעשות לא את זה ולא את זה, והצליחה גם להישאר. ככה זה כשטובים.

התפריט לא מופרע, אבל קצת שונה, ומשתדל להכניס לכל פיתה לפחות מרכיב אחד שלא חשבתם עליו, או שתמיד חשבתם עליו, אבל בהקשרים אחרים. יש כאן שמונה פיתות בשריות, שלוש צמחוניות שעומדות בפני עצמן, וגם צלחות ותוספות ועוד כל מיני דברים שלעתים חסרים בדוכנים מעין אלה. ככה זה כשמקשיבים.

ויש גם, אם אנחנו כבר בענייני יוון, פיתה גירוס חדשה, שמנסה להעניק מענה כשר לגעגועים הקולקטיביים שלנו לאיים, ולאתונה. באנו לנסות אותה, ויצאנו משם עם שקית עמוסה בשלוש חברות נוספות. ככה זה כשמתחזרים.

ראשונה, הנסיכה האגאית שלשמה התכנסנו. היא כוללת - בניגוד לחזיר ולטלה היוניים - רצועות פרגית דקות ומתובלות, עגבניה, בצל סומק, צ'יפס קריספי עם אורגנו ואיולי שום-שמיר שמחליף, למרבה הצער והאילוצים, את היוגורט הסמיך, זה שגרם לנו להתאהב ביצירה הזאת מלכתחילה.

כל זה מועמס על פיתה שמנמנה, עם סימני קלייה, שמיובאת לסניפים מיוון (50 שקלים, כולל צ'יפס-צד, אתם כבר לא בסמטאות אתונה). להגיד לכם שזה הגירוס שאליו אתם מתגעגעים? לא בדיוק. להגיד שזה גירוס ששר בעברית-יוונית בתוך הפה, ושמדובר בייבוא שצריך לקבל מהממשלה החדשה סובסידיה? בהחלט כן.

משם, עברנו לפיתה פרגיות סטנדרטית (פרגית "שנחה לילה שלם" במרינדת עשבי תיבול "מהגינה", אם כי לא נצפתה גינה באזור מגדלי ב.ס.ר ברמת גן, עם עגבניות, מלפפון חמוץ וטחינה הר ברכה, 39 שקלים), ואני כותב "סטנדרטית" בקטע הכי טוב של המילה. בלי קשקושים, בלי שטויות, ובמחיר מוצלח בהתחשב בז'אנר. אחלה פיתה, ובהחלט הדבר הראשון שאתה חושב עליו כשאתה מזמין "פיתה פרגית".

הגירסה השניצלית של "פיתה בסטה" משתפת פעולה עם דניאל עמית, ומציעה שניצל קריספי, ביצת עין "מתפוצצת", חציל "לוהט", מטבוחה "ביתית" וטחינה הר ברכה (37 שקלים). זה המון שמות תואר מגלגלי עיניים, אבל המבט מתיישר והקבלות מוגשות כבר בביס הראשון.

כשאני עומד מול פיתה לוהטת, יש לי מעט מאוד סבלנות לז'רגון הוויראלי ולאינפלואנסריות הנכפית עליך. כאן זה פשוט היה טעים. הרבה שניצל, ביצה שעשתה את שלה (לא, לא ה-ת-פ-ו-צ-צ-ה, אבל זלגה, די כבר) בדיוק ברגע הנכון ולא שניה לפני, וגם מטבוחה טובה שחיברה הכול לביס שלכולנו קצת נמאס לשמוע עליו בחודשים האחרונים, אבל כולנו עדיין אוהבים.

הפיתה האחרונה, מהאגף הצמחוני, הכילה בוריקה עם ביצה, צ'רשי, עגבניות, מלפפון חמוץ וטחינה (27 שקלים), ועשתה את זה לא פחות טוב מהמאסטר קובי שמואל בשוק הכרמל. זה היה רך-פריך, שוב רך, נוזלי, ואז פריך-רך, אבל עם חיוך.

לא מעט ציניות עוטפת אותי כשאני חולף על פני סינדקיציות פיתה ישראליות חדשות (או בכל רגע אחר של היממה, על מי אני עובד בדיוק), אבל "פיתה בסטה" המיסו את הציניות עם מחווה פחמימתית שקשה מאוד - עד כדי נדיר - לראות כמותה במקומותינו בימים האלה.

מדובר כמובן בקערת קצוות הפיתה המטוגנות-משומנות-מסוכנות סמוך לדלפק, שמושלכות מהמנה ברגע ההרכבה. "עזיזה" ברעננה, צדיקה נדירה שכמותה, תוקעת את הקצה הזה בחזרה בתוך המנה, בבחינת מתאבן-ניגובי קטן, אבל רוב המקומות מחזירים אותו אליך כבומרנג כלכלי (אם אתה איש עסקים שפתח דוכן), בדמות מנה בפני עצמה, אותה "שורה" בלתי נסבלת.

אז בואו נגיד בפשטות את מה שמעולם לא באמת הוטל בספק - הקצה הזה שייך לנו. שילמנו עליו. הוא נגזל מאיתנו במניפולציה שיווקית (גאונית, כמובן, אך עדיין מרתיחה) והגיע הזמן לעשות לו ריקליימינג - ואז לטגן אותו. "פיתה בסטה" יודעת את זה, ויודעת גם לעשות פיתות. תהיו כמו "פיתה בסטה".

פיתה בסטה, פרטים נוספים, סניפים והזמנות אפשר דרך כאן