אוכלים הולכים

הסמל של שכונת התקווה עושה עכשיו פיתה מדהימה (וזה הרבה יותר חשוב מכדורגל)

השבועות האחרונים הורידו לנו כל בדל של חיוך מהפנים. הודיה ויהודה גוהר החזירו אותו בענק

דוכן של אהבה. קובה התרנגול (צילום: קובה התרנגול)

"אתה זוכר את הימים האלה? איזה ימים היו לנו כאן"

מטרים ספורים בלבד - מאות בודדות במקרה הטוב - מפרידים בין זירת תקיפת עיתונאי כאן 11 בשכונת התקווה ובין דוכן האוכל הכי אוהב בתל אביב, זה שמחזיק בחלל הפנימי שלו תמונת אליפות איקונית, שהיא טריגר נוסטלגי סוחט דמעות לכל לקוח מקומי שעובר פה.

לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל

טופוגרפית וגיאוגרפית מדובר באותה שכונה. סביר להניח ברמה מסוימת של ודאות שהתוקפים העלובים הספיקו אפילו לאכול בדוכן הזה, אבל מה בין טופוגרפיה, גיאוגרפיה, דמוגרפיה ואנושיות? פה חיות אדם וכאן בני אדם - והמצלמות המתעדות את האלימות נתנו בהם סימנים והפרידו אותם אלה מאלה, כדי שאנחנו לא נתאמץ.

ואכן, לא צריך להתאמץ יותר מדי - תנו להודיה ויהודה גוהר להוביל אתכם, להושיב אתכם, להאכיל אתכם ולנסות להשכיח מכם את מה שראו העיניים במהומות מאי. תנו להם כמה דקות, ותראו איך שברים של שבועיים מתאחים לאט-לאט, ביס אחרי ביס.

לא קל לבחור סנדוויץ' בשוק הזה

הפריקסה הזה הגיע לטלוויזיה בצדק. עכשיו הוא אפילו יותר טוב

לכתבה המלאה

מפעל מתוקתק. קובה התרנגול:

הקובה כאן היא מהסוג שמשאיר אותך בוהה באוויר המהביל של התקווה, ומושיב אותך עם הכף הרבה יותר ממה שתיכננת. כלומר, מהסוג האמיתי

"קובה התרנגול" פועל כמה חודשים בלבד בפאתי השכונה, מעט מחוץ לשוק שכבר שנים מנסה לאזן את גלי הגאות והשפל הקולינריים שלו. ההבטחה ליעד האוכל החדש של תל אביב כבר לא באמת מפילה אף תייר-פנים, אבל המוסדות עדיין פה. ובינינו, מי צריך יותר.

מה שהחל כדוכן סנדוויצ'ים צנוע בהובלת הבת, הפך לאחרונה - בדחיפה מחויכת של האב ועל בסיס הידיים האדירות של קרובה מבוגרת - למפעל מתוקתק שבלבו קובה. אם ארבע המילים האלה לבדן לא גרמו לכם לעזוב את המסך והמקלדת (ואת הטוקבק המושחז שיראה לי מה זה על הפתיח), סביר שתעיתם לערוץ הלא נכון. אם תרצו, אני יכול להפנות אתכם להמלצות על ארוחה מאוזנת ועל טיולי טבע.

אצל הגוהרים, עם זאת, יש שניים-שלושה כיסאות בר, שניים-שלושה שולחנות רחוב, דלפק מוארך שמשקיף על הכביש הכי מועד לפורענות תעבורתית בעיר, וקובה. האחרונה היא מהסוג שמשאיר אותך בוהה באוויר המהביל של התקווה, ומושיב אותך עם הכף הרבה יותר ממה שתיכננת. כלומר, מהסוג האמיתי.

כולל מנה שתהפוך את העיר

תל אביב לא הייתה צריכה עוד מקום של המבורגרים? תל אביב טעתה

לכתבה המלאה
שלושה סמלים בתמונה איקונית אחת. גוהר, משה סיני והתרנגול (צילום: Giphy, קובה התרנגול)
הדיסקית הגדולה הזאת מוגשת כשהיא חתוכה לרבעים, ומזולפת טחינה ועמבה כך שהם מחלחלים פנימה ומקצרים דרך עבור המובן מאליו - ביס שמישהו אחר כבר טבל בשבילך, ואתה צריך רק להוביל לפה

יש כאן קובה צהובה על בסיס בורגול (20 שקלים ליחידה ענקית, בצלחת או בתוך פיתה, כן, אמרנו "בתוך פיתה"), קובה סורית מטוגנת (10 שקלים ליחידה), קובה אורז (15 שקלים) וקובה פטטה, עשויה מתפוח אדמה (15 שקלים) יש גם חביתת ירק מפוארת (12 שקלים, "כי אנשים חשבו שאני משוגע אבל זה המקסימום שאני מוכן לקחת על חביתה", כהגדרת גוהר). הבחירה מיותרת, בואו רעבים כמונו, קחו אחת מכל אחת, ונסו לעמוד בפרץ האירוח הנדיב של הבת והאב.

התחלנו בסורית, קלאסיקה מטוגנת שכולנו מתקשים כבר לזכור מתי הפעם האחרונה שאכלנו אחת טובה מסוגה. לא במקרה הזה. הכול יוצא מהמטבח הקטן רותח וטרי, והגירסה החלבית מוסיפה גם פריכות, עם מעטה בינוני בעוביו, ותוך נימוח. שלושה ביסים, שלוש מבוכות של "חם לי בפה", והקסם הזה היה מאחורינו.

המשכנו עם קובה תפוחי האדמה, או במילים שלנו - מה שקורה למפרום בשרי כשהוא פוגש פירה ומתאהב. זה היה רך וכיפי, כמו קרוקט ספרדי עגלגל ושמנמן. זה היה גם, מבחינת קיבולת לפחות, הרגע שלנו להפסיק, אבל לא הקשבנו לאף אחד בשלב הזה (חוץ מליהודה).

קובה האורז הייתה נהדרת אף היא, עם מעטפת מדויקת ונגיסה מרקמית מעולה, אבל אחותה הבורגולית ניצחה במה שהיה ללא ספק קרב קשה וטעים. הדיסקית הגדולה הזאת מוגשת כשהיא חתוכה לרבעים, ומזולפת טחינה ועמבה כך שהם מחלחלים פנימה ומקצרים דרך עבור המובן מאליו - ביס שמישהו אחר כבר טבל בשבילך, ואתה צריך רק להוביל לפה. היצירה הזאת, אם תבקשו טו-גו שכזה, מוכנסת גם לפיתה, ומרחיבה באהבה (שוב, באהבה) את סקציית הפחמימה-בתוך-פחמימה האהובה עלינו.

לא הצלחתי לצלם, לא הצלחתי להפסיק

הדוכן שמוכר קערה ענקית של אוכל נחמה

לכתבה המלאה
מפרקת-התגדויות. קובה התרנגול (צילום: Giphy)
"אנשים חשבו שאני משוגע אבל זה המקסימום שאני מוכן לקחת על המנה הזאת"

התכנון המקורי היה לבוא, להציץ, להזמין טייק-אווי ולנסוע לאכול את כל זה בבית הממוזג ונטול הפדיחות הטפטופיות המתועדות בפומבי. זה היה תכנון תמים להצחיק, בלתי אפשרי ומנותק לחלוטין בהבנתו את הנפשות הפעילות.

גוהר, אגדת בני יהודה שהייתה באמת (למה, מאיפה חשבתם שהתרנגול הגיע לשלט?), חולש על הפינה שלו באסרטיביות מפרקת-התנגדויות. הוא מחייך וצוחק, מארח ורוקד, עוצר סמול-טוק בשביל לצעוק משהו למוכרת בצד השני של הכביש, ולא מפסיק להוציא החוצה צלוחיות, צלחות וקערות עמוסות אוכל. צריך הרבה אנרגיה בשביל להגיד לו "די, התפוצצנו". אנחנו תיעלנו את האנרגיה הזאת בשביל לקחת תוספת הביתה.

כשמגיע רגע החשבון - תיראו מופתעים - גוהר "טועה" רק לרעתו. "חצי שכונה הייתי יכול לקנות בכסף שהיה לי פעם, אבל אני בריא ואוהב, וזה מה שחשוב", הסביר את הקונספט. אמרנו לכם, עוד ביס ועוד מילה שלו, ואולי בסוף נצליח לחיות כאן בשקט.

"עוד שנה אני האיש הכי חכם בת"א, או הכי אידיוט"

פיתה די מושלמת עומדת לקבל שדרוג פלילי

לכתבה המלאה

קובה התרנגול, אצ"ל 64, תל אביב. משלוחים ב-050-5864746

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully