לא הצלחתי לצלם, לא הצלחתי להפסיק: הדוכן שמוכר קערה ענקית של אוכל נחמה

"יש לי לחץ, אתם יכולים להתקשר עוד עשר דקות?", שואלת העובדת הצעירה (והנחמדה מאוד) מאחורי הדלפק המפתה של "אינדי" בשוק צפון. היא מנתקת, מניחה את הטלפון האלחוטי בעריסה, וחוזרת אליי: "איפה היינו?"

אני מביט בה ומסביב, משלים פנורמה יסודית של הדוכן, ושל המתחם כולו. מחפש את אותו "לחץ" ותוהה אם זאת הייתה גם רמת העומס כשאותה עובדת אמרה לי קודם בטלפון את אותו משפט בדיוק, כשניסיתי לברר מה מהאוכל נשאר.

לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל

זה היה, אני מנחש, יום ארוך, שכלל את הסתערות הלאנץ' המנדטורית של עובדי האזור, אז אני מפסיק לחפש פינות. לא פשוט להחזיק עסק עצמאי בישראל, בטח לא עסק של אוכל, ובטח לא במתחם הסעדה שפותח סטופר כל בוקר מחדש, עד שאחרון המשרדנים מכניס את הסיבוס לכיס. עוד יותר קשה לשחרר את העסק לעובדת צעירה, ולנסות קצת את הוורק-לייף באלאנס הזה שכולם מדברים עליו.

אבל קצת יותר קל עם עובדת כזאת, והרבה יותר קל, מיותר כמעט להגיד, עם אוכל כזה.

המטבח ההודי השמח של "אינדי" מעמיס צלחות עמוקות בשוק כבר כמה שנים. התמקדות צמחונית-טבעונית התפתחה עם הזמן גם למנות משולבות עוף, אבל המגוון הגדול (מאוד) ואפשרויות הצילחות מבטיחים פה רמה גבוהה של ודאות-פודית כמעט לכל אחד. כן, אפילו לנרתעי אוכל הודי, על דעותיהם הקדומות.

הקונספט פשוט רק לכאורה, ודורש בכל זאת קצת הצקות והבהרות, שאלות נוספות ואותיות קטנות, אבל בסופו מובטחת לכם קערה עמוקה של אורז (לבן לימוני קלאסי יותר, או גירסה צהבהבה מתובלת בבצל ובמעט ג'ינגר) כבסיס, ומעליו תבשיל מתוך מבחר מסחרר ממש של צבעים, דרגות חריפות וחומר גלם מועדף.

יש גם מנות צד קטנות, וצלוחיות קטנות עוד יותר שמגיעות עם המנה, ואופציה לקערות במשקל, וקצת בלגן בראש כשצריך באמת להחליט, אבל יחסית להודו בתל אביב שזה, אי אפשר להתלונן.

אנחנו לקחנו "מומבאי אלו גובי" (תבשיל קארי פיקנטי, קרם קוקוס, תפוח אדמה, גרגירי חומוס, גזר ופרחי כרובית צלויים), ו"קארי רג'אסטן ערמונים ופריקי" (חיטה ירוקה, ערמונים, תפוח אדמה, בטטה, תרד טורקי, שמנת), שתיהן כמנות, שתיהן ב-48 שקלים, שתיהן מצריכות שרירי ידיים שעשו משהו מתישהו.

הראשון, צהבהב-כתמתם, סיפק ביס נהדר של ירקות שורש ותחושה טובה של תת-יבשת מיומנת בתיבול. הכרוביות רכות, וכך גם הגזר ותפוחי האדמה, אבל העסק לא הפך לדייסה ולא נטמע בתוך עצמו עד כדי אובדן זהות. יחד עם סריית הצ'אטני הנלווית (נבחרו יוגורט באפלו 5% להרגעה, ממרח כוסברה מעט פסטואי להרמה ומטבל שמנת-קארי להעמקה) ועוד קצת יוגורט שנמשה ממעמקי המקרר הביתי, זאת הייתה קערת נחמה מצוינת.

התבשיל השני משך מטבעו לכיוונים מעט מתקתקים יותר, אך לא גלש לכדי קינוחיות-יתר. שוב, ה-FEEL הכללי הוא רך, אבל כל מרכיב מקבל כבוד ועומד בפני עצמו. קצת בטטה, קצת תרד ומעט מהערמונים האלה (נוכחים, אך לא משתלטים כמו שהם נוטים בדרך כלל), עם עוד משיכה מהשמנת-קארי, ונסגרה ארוחה שלמה, נדיבה מאוד (המנות לא חוסלו, ספק אם יש מישהו יכול לעמוד מולן לבדו), משביעה מאוד ומרגישה בריאה הרבה יותר מהנורמות שפיתח המדור.

הסיפור הכללי של שוק צפון עדיין לא תם. מנהליו דוחפים כל העת להרחבת שעות הפעילות, בניסיון למשוך לכאן קהלים נוספים, מעבר לאכלני הצהריים. זה עובד, עד עכשיו לפחות, באופן בינוני בלבד. הקורונה, בהקשר הזה, לקחה עוד קצת (לקוחות שכבר יותר משנה עובדים מהבית), אבל גם נתנה (מודעות למשלוחים והרחבה של הקהל).

"אינדי" בוודאי רואה את כל זה, ומנסה להגיב. מתרחבת הצידה, ומתכנסת חזרה פנימה. גאה בצמחוניותה, ולא פוחדת להכניס עוף כשצריך. במובן הזה, היא לא הודית-אורגינלית-בדיוק-כמו-שאכלתם-בטיול-ההוא, גם לא אינסטגרמית (ברצינות, לא הצלחתי להרים פריים אחד נורמלי מהאוכל המכוער-נפלא הזה), אלא יותר ישראלית שרק רוצה עשות אוכל טעים. בין שתי האופציות האלה, הבחירה קלה.

"אינדי", שוק צפון, תל אביב, משלוחים כאן או ב-03-7792456