טנדר גדול מגיח בנסיעה מבוקרת מהרחוב. הוא מאותת שמאלה, רוקד במיומנות בין רברס לגז ומתייצב בסופו של דבר כשתא המטען שלו כמעט נושק למרפסת הקטנה. במסע הזה - מהבור, דרך הבגאז' ועד הסכין שעוד מעט יתחיל לחתוך פה - כל סנטימטר חשוב.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל
עבד מרעי מבחין בנעשה, נכנס למטבח האחורי ויוצא ממנו עם מתקן מתכת הום-מייד, מהונדס אך ורק לפעולה אחת - שינוע של מטען הבשר החורג מהטנדר ועד הוויטרינה שלו, עניין של חמישה-שישה מטרים ולא יותר, אבל המטרים האלה צריכים גלגלים.
שני האנשים שממולי מרימים את המשקולת הטעימה. הם מתנדנדים קצת, מזיעים, ומנתבים אותה לא בלי מאמץ אל נקודת העגינה שלה במתקן הנייד. זהו אימון הכושר הטעים ביותר בעולם הפיטנס, וזה עוד לפני העמסת החלבון.
הטיימינג היה משמעותי. שווארמה אבו אדם:
השעה היא 11:00 בבוקר, ואני יושב כבר בחלל הקטן של "אבו אדם", ממתין בסבלנות ומרותק לחזית השקופה. זאת לא רק ההצגה הכי טובה בעיר, זה נאמבר שצריך לחתום קביעות בווגאס.
מה הרגע הכי מוקדם ביום שבו אפשר לזלול שווארמה? האם - בגלל ששבת עכשיו - אפשר להגיד שבראנץ' ולסגור את הדילמה? כמה קלוריות שורפים כשרואים אנשים אחרים עושים אירובי מהסוג הזה?
השאלות החשובות האלה מתייתרות מעצמן כשטרקטורון הבשר הזה נע באיטיות בתוך החנות, מורם שוב לעבר הדיספליי, ומתחיל להסתובב מול העיניים שלי. ארבע דקות אחר כך מתחיל הבראנץ'. דקה נוספת, ומתחיל תור. מתברר שהטיימינג היה משמעותי. מתברר שלא כולם מטרידים את עצמם בשאלות טיפשיות.
חזרתי למרעי ולשווארמה-מהאדמה שלו חודשים ספורים בלבד לאחר הביקור הקודם. אני כותב "ספורים", ומתכוון ל"ארוכים". דיווחים מהשטח על מנות חדשות, באותה צורת הכנה מפוארת, הובילו אותי שוב לקלנסווה - סקרן ומרייר, אך גם פנטזיסט. נסו אתם להצליח לא לגעת בשווארמה הזאת.
הבור הענקי שאליו כל האוכל הזה נכנס הוא המעבדה הטעימה של מרעי, ואין כמעט יום ללא ניסוי. בשבועות האחרונים, למשל, הוא מכין שם חמין. התוכניות היו חורפיות, התוצאות חד-משמעיות ואינן צריכות להיות תלויות בתחזית.
נתחים בינוניים בגודלם של בשר בקר נכנסים פנימה, יחד עם תפוחי אדמה ושעועית, ביצים וגרגירי חומוס, ויוצאים מהליבה העמוקה והלוהטת הזאת היישר לפריקה מבושלת, רכה ומלאת טעמי עישון. מעל מפוזרים בנדיבות שקדים ופלפלים חריפים, ירוקים וגם שום-לימון-שמן זית. הסיפור המתואר למעלה עולה 40 שקלים לקערה (זוגית לפחות, ועוד קצת). הסיפור הזה הוא גם החמין שכל אחד צריך לראות מול העיניים בשבת.
מלבד היצירה הזאת, מרעי מציע עכשיו גם את הגירסה שלו ללחמג'ון. לפה ענקית, עבה ורכה, ומעליה נתחים דקיקים של בשר כבש ועגל, ומעט רוטב. בפני עצמה - 15 שקלים מגוחכים - היא הנשנוש הטעים שישביע כל רעב. אם תבקשו, תונח מעליה גם גבעה גבוהה של שווארמה, חצילים מטוגנים, טחינה וחמוצים, עלים ירוקים ובצל. למה בעצם שלא תבקשו?
אז איך השווארמה? נשארה "פלאית"? התשובה הקצרה היא כן. התשובה המעט ארוכה יותר היא כן, וזה רק השתפר. אם אתם צריכים תשובות ארוכות יותר מאלה, אתם קוראים את הטור הלא נכון, ואני יכול להמליץ על כמה כתבות תזונה בריאה מלאות טיפים במדור המצוין של וואלה! בריאות.
אם תבקשו, תהיה גם שווארמה. הלחמג'ון של אבו אדם:
אחוזי ההצבעה בקלנסווה בבחירות האחרונות לא הגיעו ל-36%. אפשר להבין אותם. הכותרות האחרונות שיצאו מהיישוב היו ברובן שליליות ופליליות, מדממות ומייאשות. כשנראה שאף אחד לא מצליח לפתור את הבעיות המשמעותיות ביותר בחיים שלך, אתה לא חוזר בפעם הרביעית לקלפי ופועל באותה צורה.
העניינים האלה מעיקים מלמעלה על כל הנסיעה הזאת ("מה, לא פחדת?", נשאלתי בכל שיחה שעשיתי מאז, ללא חריגות), אבל מיטשטשים מול מרעי ונעלמים כליל עם הביס הראשון.
יש לו שווארמה שהיא רק שלו. יש לו חמין חוצה דתות, כנראה התבשיל הראשון בהיסטוריה שישתיק ויכוחים טרחניים ויקרב לבבות. יש לו גם תוכניות גדולות, לרבות סניף חדש ומרכזי יותר, עם שואו-להבות שסוף סוף יראה לאוכלים את כל פס הייצור. בשבת, קצת אחרי 11:00 בבוקר, זה כל מה שחשוב.
שווארמה אבו אדם, רחוב אבן סינא, קלנסווה (או פשוט "שווארמה אבו אדם" בוויז), 09-7423393, 054-9405205