חוסיין זידאן לא מפסיק לשפר את הממלכה הטעימה שלו, ואתם רק צריכים לשים וויז ולעצור כשאתם רואים נוף (ואוכל)
יום אחרי, אני שואל את חוסיין זידאן מה הכתובת של "פפינו", כדי שלטור הזה תהיה תכלית, מטרה, משהו שיצדיק 852 מילים. "וואלה, אחי, האמת שאין כתובת", הוא עונה לי בהודעה מוקלטת, "אנחנו בקושי מוגדרים בכדור הארץ, תרשום 'הכביש הראשי של עין קיניא'".
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל
אף אחד לא אוהב הודעות וואטסאפ מוקלטות (חוץ מאלה שמקליטים אותן כמובן), אבל לחוסיין אני סולח. אם הייתי צריך לקבוע ליין על איפה הוא נמצא כשאני מציק לו עם זוטות כאלה, הייתי מציב את היחס על "במטבח, בדיוק שולף משהו רותח מהתנור" על 1.15.
על כל השאר, עם זאת, לא צריך להמר. כל השאר זה באנקר.
זידאן הקים את "פפינו" לפני חודשים ספורים. שבע ממה שהקורונה והממשלה עשו למסעדות בתל אביב, הוא חזר לביתו שבצפון והקים ממלכה קטנה (ברצינות, מאוד קטנה. לא יותר מארבעה שולחנות פיקניק) עם תוכניות גדולות, מול אחת מנקודות הנוף היפות באזור החרמון.
התפריט, בהתאם, קטן מאוד, מבליח לצדדים, ועתיד להשתנות. כמה פיצות, שניים-שלושה סלטים, בשר מפורק בפיתה, המבורגר. בהתחלה זה מרגיש אקלקטי, אחר כך זה מרגיש טעים.
לקחנו סלט בוראטה (עגבניות שרי, בצל סגול, בזיליקום, בלסמי ושמן עירית, 54 שקלים), פיצה פפרוני (רוטב עגבניות, צ'ילי, רוקט ופרמזן, 63 שקלים) וגם "סלופי ג'ו" (אסאדו בבישול ארוך, תפוחי אדמה, איולי בזיליקום, 47 שקלים) בפיתה, והלכנו להעביר את הזמן מעבר לאותו "כביש ראשי של עין קיניא", בתצפית פנורמית על כל מה שישראלי וממוקם מתחת לרמה. רוב המסעדות בארץ ובעולם היו גובות 30% יותר על נוף כזה, כאן זה מגיע על חשבון הבית.
הסלט היה טרי ופשוט, ובשל כך אדיר. המלצרית חתכה את הבוראטה עם ההגשה במחווה שאפשר לוותר עליה, ונתנה לנו להמשיך משם. הגבינה השמנתית, תוצרת מחלבת עברי, הייתה קרמית וסמיכה, וסיפקה לירקות שמתחתיה עוד מעטפת רוטב. יחד איתה - ועם עגבניות טובות ועלים טובים ושמן זית טוב - היה אפשר לקרוא לזה כבר ארוחה, אבל אנחנו היינו רעבתניים יותר.
הפיצה הגיעה שנייה, עם בצק בינוני בעוביו וגמיש במרקמו, בעל שוליים שחומים מתנור שלא ריחם, ותוספות סולידיות. יופי של פיצה.
ה"סלופי ג'ו" (למעשה, בשר מפורק קלאסי) הוכנס לעוד מכת חום תנורית, יצא משם ומילא *שתי* פיתות בינוניות בגודלן, שבבירור הוכנו במקום. לצדו הונחו כמה תפוחי אדמה קטנים, מפורקים-שבורים כאלה, שבילו בתנור מספיק זמן כדי לפתח איתו מערכת יחסים לוהטת, ואיולי צהבהב-ירקרק.
הפיתות הטריות החזיקו יפה את התבשיל, והביס עצמו היה עמוק משעות של התעסקות, ונקי מהסחות דעת - קצת עלים ועשבים, והרבה אסאדו. יש מקומות בתל אביב שיקחו מכם בערך אותו מחיר על המנה הזאת, ויעניקו בתמורה פיתה אחת, ללא תוספת. כאמור, אנחנו לא בתל אביב.
שיחה קצרה נוספת עם זידאן הבהירה שהוא לא מתכוון לנוח. יש עבודות על מרפסת ישיבה מעל הדוכן (כי הנוף הזה צריך עוד קומה לטפס אליה, כנראה), ועבודות לא פחות מסקרנות על תפריט חדש, שיהפוך, בין היתר, את ספיישל-ההמבורגר המפתה שלו למשהו קבוע יותר. אם הכול יילך נכון, אולי נראה כאן בקרוב שילוב קטלני בפוטנציאל שלו של אוכל איטלקי-דרוזי.
כולנו מכירים את המקומות האלה בצפון שהם "בסדר, יחסית". כולנו כבר למדנו להתפשר ולהגיד שהאוכל הוא לא הדבר הכי חשוב בדרך לחרמון, או למפל. אבל אנשים כמו זידאן לא רוצים להתפשר, לא צריכים "בסדר, יחסית" ולא זקוקים אפילו לכתובת. פשוט שימו בוויז "פפינו פיצה בר", ואל תעצרו עד שתראו מצד אחד מחזה מרהיב, ומצד שני נוף.
פפינו, הכביש הראשי של עין קיניא