אני לא יודע מה היה קורה אם עבד מרעי לא היה פותח כל בוקר בשחייה ארוכה, תשעים דקות נטולות הסחות דעת וגירויים, ועמוסות מחשבות. הוא לא יודע מה היה קורה אילולא הקורונה כפתה עליו את הצורך "להביא רעיון" ייחודי, כזה שיבדל אותו ואת מסעדת השווארמה החדשה שפתח משאר המקומות המוצלחים ביישוב. אף אחד לא יודע מה היה קורה בעולם נטול קורונה, ובארץ שמתייחסת למשבר הכלכלי החונק כמו לשריטה קלה בכנף, שתתאחה מעצמה.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
אבל ככל ש-"What If" הוא שעשוע ממכר, יש דברים יותר חשובים ממנו. המציאות, למשל. מרעי אכן מתעורר כל בוקר במים, ובחודשים באחרונים הוא חילק את הסיבולת שלו לשניים - חצי לתנועות חתירה, וחצי לפיצוח שיוביל לקוחות ל"אבו אדם", השווארמיה החדשה שלו בקלנסווה, עיר שהמצב הסוציו-אקונומי שלה ממילא מכריח עסקי אוכל ליצירתיות, אבל כזו שלא פוגעת בטעם.
בתמצית, הוא היה חייב לרדת לקרקע, לחזור לשורשים. מתוך האדמה הזאת נולדה שווארמה, ובואו ניתן את השורה התחתונה שלה כבר כעת, כדי שתפסיקו לגלול ותפעילו וויז - לא אכלתם דבר כזה, צאו לדרך.
אז איך זה עובד? מרעי מדליק בחמש בבוקר עצים בבור עמוק שנחפר בחצר האחורית שלו, מרחק הליכה קצר מהמסעדה. שעה-שעתיים לאחר מכן, כשהאש הגלויה דועגת ובולי העץ הפכו לגחלים רוחשות, מוכנסים פנימה 40 ק"ג של בשר כבש ומעט בקר ("כבש בלבד היה כבד מדי", הסביר מרעי, "עכשיו הבשר הרבה יותר מאוזן ונכון") על שיפוד מיוחד שנעטף בנייר כסף ומחורר בצדדיו.
הבור - יותר קונסטרוקציה הנדסית חזקה שתוכננה בקפידה עד לפרטי-פרטיה - נאטם לחלוטין, וחמש שעות לאחר מכן, פחות או יותר, נמשך ממנו השיפוד ומובל אחר כבוד למסעדה, שם הוא מוצב לצד שיפוד הודו סטנדרטי יותר.
המראה מהפנט. אפשר להביט לנצח בכמעט כל שיפוד שווארמה שחג על צירו, אבל כאן היה משהו אחר. כהה, עמוק ובעל יציבה מעט שונה. לא שכבות-שכבות מובחנות ומופרדות ומוכרות, אלא משהו יותר פלואידי ומחבק, נטול חוקים. אם השיפוד הזה היה ציור, הוא היה ציור של סלבדור דאלי.
משכתי בנחישות עד 11:00, וכבר לא יכולתי לעצור את עצמי.
פיתה טרייה ורכה (35 שקלים, 40 שקלים ללאפה או חמגשית. יש גם בגאטים אבל בואו לא ניכנס לזה ונעצבן את מרעי) נמשחה במעט טחינה, חיבקה קצת סלט ירקות קצוץ ובצל מוחמץ, וקלטה כמות אדיבה של בשר. זה היה מינימליסטי, זה היה מקסימליסטי. הביס הראשון הכריח אותי לעצור, להניח את הפיתה בניגוד לכל אינסטינקט, ולחשוב. זה לא היה שום דבר שדמיינתי בדרך, ודמיינתי לא מעט.
המרקם הוא משהו שבין נתחי השווארמה העסיסייים והמעט קריספיים המוכרים לכם ובין ה-Pulled Beef האמריקני. רך מאוד, אבל עדיין "ביס" נוכח. הטעם מחבר מושלם את האדמה והבור, חום האש וענני העישון, מטפונה בדואית 2.0. בר הסלטים העשיר במקום - כולל סלט טבולה רענן, למשל, או צנוניות מוחמצות הום-מייד - לא פגש אותי כמעט כלל, וכך גם המנה הצמחונית הנהדרת, ובה תפוחי אדמה חרפרפים שעברו אותו טיפול, בבור אחר.
השעה הייתה 11:05. הפיתה נעלמה.
הפלא הבשרי הזה החל כפיילוט בשבתות בלבד, גלש לאחרונה לימי שישי והתרחב ממש כעת גם לימי חמישי (ניתן לשער, ולקוות, שבקרוב זה יהיה טקס יומיומי. קשה לדמיין אחרת). בשישי ובשבת התור מתחיל להתגבש הרבה לפני שהשיפוד יוצא מהבור, כך שצריך לתכנן ולחשוב על כל פרט לוגיסטי, לרבות זמן המתנה.
אבל, וזה אבל חשוב ומשמעותי, יש דברים ששווים את זה. אם אתם חובבי שווארמה, אין כאן שאלה. אם אתם בדרך או על הדרך, חבל על ההיסוס. כך גם אם אתם נוהגים לתור את ישראל ולנסוע במיוחד בשביל אוכל. כל השאר צריכים פשוט לקרוא, לדמיין, לתת לראש לעבוד, להסתכל על התמונות ולהאמין להייפ. "אני מתייחס לכל התהליך הזה כאל קסם, קסם מתוך האדמה", אמר מרעי. מתי בפעם האחרונה טעמתם קסם?
שווארמה אבו אדם, רחוב אבן סינא, קלנסווה (או פשוט "שווארמה אבו אדם" בוויז), 09-7423393, 054-9405205