אוכלים הולכים

היא הסתכלה עליי ברוך וניסתה להבין: "שאלת אותי אם המנות מספיק גדולות?"

המקומות שבהם אפשר למצוא את פלא הבצק הזה הולכים ומתמעטים, והגיע הזמן שמישהו יפתח פה כבר את האור

בווידאו: מחאת המסעדנים מול בית ראש הממשלה בירושלים (צילום: רוני כנפו)

חודשים ארוכים של נגיף טורדני, הנדסה תודעתית וכשל מנהיגותי לא עזרו. פשוט אי אפשר להתרגל לחושך התל-אביבי הזה. העיקול שמפגיש את רחובות בן-יהודה ואלנבי - חותם את הראשון בחדות ושופך לים את האחרון - כהה כל כך, עד שנשאלת השאלה אם רון חולדאי החליט אולי למנף את המצב ולחסוך עוד קצת כסף על תאורת רחוב. אין אנשים, אין חיים, אין אנרגיה. הקולות היחידים שנקלטים בסונאר האנושי שלנו מגיעים ממכונית חולפת, שליחים תכלכלים ותושבים שיצאו לפאוור-וולקינג. הכוח, אגב, הולך ונגמר, ולא רק להם.

מטרים ספורים משם, אני מנסה לאתר את מסעדת "ויקינג", ונדרש לכמות מפתיעה של מאמץ ותיקוני ניווט. התהליך מוזר, גם כי הייתי שם בעבר וגם כי דיברתי עם הבעלים בטלפון דקות ספורות קודם לכן, וסיכמנו שאוותר על וולט, אגיע, אראה מה יש ואחליט במקום מה לקחת. זה הרגיש לי ספונטני ואדג'י ופרובוקטיבי - שילוב מספק במיוחד של הסרת החסמים הכלכליים והביורוקרטיים של האימפריה הפינית, עם התחושה הפרה-היסטורית של אחיזה ממשית בתפריט ממשי.

המציאות, כאמור, הייתה קצת שונה. המסעדה סגורה כמעט לחלוטין, ומתחזקת שלט חיצוני מאולתר ("משלוחים") ותוכנית תאורה שמזכירה יותר את מצב הרוח הלאומי ופחות את גיל טייכמן. ניקולאי הבעלים נצפה במטבח, וזוגתו ויקי העבירה את הזמן על הבר, בבינג' מול הסמארטפון. אם הייתי איש של סימנים מוקדמים ותחושות בטן, הייתי מסתובב והולך. במקום זה דפקתי על השמשה, הרחבתי את החרך הקטן שיצרה דלת הכניסה וביקשתי להזמין. זאת הייתה ההחלטה הכי טובה שקיבלתי באותו שבוע.

בול. בום. וואוו

הם כבר ריסקו את הפינה המקוללת של ת"א. מה זה בשבילם סנדוויץ' בשר מושלם?

לכתבה המלאה
עסקת הכיסונים המשתלמת בעיר. "ויקינג" (צילום: באדיבות המסעדה)
אני לא יודע למה ההבדל גדול כל כך ומי אחראי לזה, אבל אם אתם צריכים עוד סיבה להתעצבן על גוזרי קופונים ומתווכים, על המדרכה בתחילת בן-יהודה זרוקות שישים כאלה

"מה תרצה?", נשאלתי תוך הבנה מתושדרת שחלום החזקת התפריט נגוז בבת-אחת. התעשתתי והלכתי על מרק עוף וירקות, וקומבינציית כיסונים מוגזמת ומנתצת מוסכמות גיאו-פוליטיות (פילמני מרוסיה, ורניקי מאוקראינה, חינקלי מגיאורגיה) כאחד. "זה יספיק לנו?", תהיתי בקול, "כדאי להזמין עוד משהו?". ויקי הסתכלה עליי במבט שהיא שומרת, להערכתי, לפקחים עירוניים וללקוחות סוררים שלא מתחשבים בבינג' בלבד, משהו שהוא קצת מאמא מזרח-אירופית וקצת קואצ'רית לניהול אנרגיה. "אתה שואל אם המנות גדולות", היא הבינה בקול, "הן גדולות". אני מכיר מנהלי משא ומתן לשחרור שבויים ביחידות מטכ"ליות ללוחמה בטרור שיודעים לסגור עסקה ולהוציא את כולם מרוצים, אבל לא בכזאת מהירות.

עשרים דקות אחר כך, שאת רובן העברנו ויקי ואני על כיסאות משני עברי הזכוכית (כשרק אחד מאיתנו מדמיין כמה כיף היה להצטרף אליה לערב סיפורי מולדת על הבר), אחזתי בשקית עמוסה מאוד וכבדה מאוד של כיסונים ומרק. כבר לא הייתי צריך לשאול אם "המנות גדולות", אבל כן רציתי לדעת כמה לשלם. "זה יצא 165, תן לי 160", נעניתי. בכל מקום אחר ובכל זמן אחר הייתי מבקש חשבון ומפרט מחיר לפי מנה. הפעם לא הייתי צריך כי הייתה לי נקודת השוואה רלבנטית ממשלוח דומה שביטלתי קודם לכן בוולט. בואו נגיד שהפער (על האוכל, אבל גם בשקלול דמי המשלוח והטיפ) עמד על כ-60 שקלים לטובת ויקי. זו לא טעות. אני לא יודע למה ההבדל גדול כל כך ומי אחראי לזה, אבל אם אתם צריכים עוד סיבה להתעצבן על גוזרי קופונים ומתווכים, על המדרכה בתחילת בן-יהודה זרוקות שישים כאלה.

בטהובן בפעולה

הפיתה הכי טובה בתל אביב חזרה (וכמעט הצלחנו לנצח את התור המשוגע)

לכתבה המלאה
תצוגת תכלית בצקית. צ'יבורקי ב"ויקינג" (צילום: גרדה גלזר)
תצוגת התכלית הזאת התחילה חיוורת, בצבעים שמהם עשויות בדיחות על מטבחי מזרח אירופה. היא נגמרה במופע זיקוקים מרהיב בחלל הפה, המקום היחידי שבו הדברים באמת חשובים

הקופסאות הוצאו מהשקית, נפרשו על השולחן ויצרו יחד ציור מהמם. נכון, ואן גוך אמר פעם ש"אוכלי תפוחי האדמה שלו" היה "הדבר הכי טוב שהוא עשה", אבל מסיבת הכיסונים הזאת הייתה טעימה יותר.

קודם ה-ורניקי, ממולאים בתפוחי אדמה, עטויים שמלות אופנתיות-עד של בצל מטוגן ומלווים בשמנת חמוצה. אחר כך הפילמני, ממולא בבשר טחון ונהנה אף הוא משנת חמוצה, ואז החינקלי שמתפקע מתערובת בשרית פיקנטית מעט יותר ובאופן שערורייתי (אך בר-תיקון) נעדר משום מה שמנת חמוצה. קצת מרק - כפרי, עשיר, עמוס בדברים טובים - לתוך הצלחת, כף גדושה מזה וכף לא פחות גדושה מההוא, עוד קצת שמנת וחזרה לקערות ולכף, וחוזר חלילה.

תצוגת התכלית הבצקית הזאת התחילה חיוורת מאוד, עשירה בצבעים שמהם עשויות בדיחות על מטבחי מזרח אירופה. היא נגמרה במופע זיקוקים מרהיב שכולו מתרחש בחלל הפה, המקום היחידי שבו הדברים באמת חשובים. אפילו הוודקה שליד, קלישאתית ומקרבת במהירות מסוכנת את הביקורת הזאת לרף הניכוס התרבותי, הייתה בול, כמו שרק וודקה ליד כיסונים שמנמנים יכולה להיות.

כולל הקופסא הכי מרתיחה שקיבלנו בארץ

תיאום ציפיות מול "המסעדה הטובה בת"א"

לכתבה המלאה

בימים רגילים ומחויכים מעט יותר, מזניקה "ויקינג" את רחוב בן-יהודה למסלול ארוך ותאב חיים של בתי קפה ומסעדות, ברים ודוכני אוכל ספונטניים. אפשר לדמיין בר-הופינג שמתחיל באחת מקערות הכיסונים הנדירות האלה וממשיך צפונה כשהכול מעט טוב יותר.

אלו, כאמור, אינם ימים מחויכים. הזנקה דומה תמצא כעת לאורך הציר העירוני המרכזי הזה יותר שלטי "השכרה" מברכות "WELCOME". ויקי וניקולאי, יש לקוות, יחזיקו כמה שאפשר יהיה להחזיק, ועוד קצת. רק שמישהו יפתח עליהם כבר את האור.

"ויקינג", בן-יהודה 6, תל אביב, 03-6206502

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully