"כל יום מחדש אנחנו מנסים להבין מה קורה בעולם, ולאיזה כיוון הציר שלנו אמור לפנות. כל כך נמאס לי להשתמש במילה 'ציר'"... "כבעל מסעדה, אתה מפסיד בכל מקרה - אתה מפסיד אם אתה נשאר סגור, ואתה מפסיד אם החלטת לפתוח"... "בכל שבוע הרבה מסעדות נכנעות. זה גורם לי לתהות אם מדובר במשהו בלתי נמנע, ואם שווה בכלל להילחם על זה"... "ניהול מסעדה היה קשה מאוד לפני כל זה. עכשיו זה כבר כמעט בלתי אפשרי"
כמו כל יצרן של תוכן קולינרי ראוי לשמו, גם מגזין האוכל "בון אפטיט" מחפש את עצמו בחודשים האחרונים. הוא הסתובב על צירו (שוב המילה הזאת) ופנה יותר ויותר למתכונים ולאוכל ביתי "מנחם", השקיע עוד בווידאו ובדיגיטל, וחיכה שהכול יעבור. יותר מחצי שנה אחר כך, כש"הכול" לא עבר (למעשה, כלום לא עבר), הציר שוב נקרא לתפקיד, והמגזין חזר לאנשים שעושים אותו. התוצאה היא פרויקט מרהיב, ובו 123 עדויות ארוכות על קורונה ואוכל, אבל לא רק קורונה ולא רק אוכל. למעשה, מדובר בכמעט 86 אלף מילים דחוסות, עלילות גבורה מוושינגטון וברלין, ורמונט וסיאול, שמזדקקות כולן לציר(!) עלילה אחד - הישרדות.
מילון מרים-וובסטר נזקק להרבה פחות מילים כדי להסביר מהו בדיוק יצר ההישרדות. תשע, ליתר דיוק (ability to know what to do to stay alive), אבל זה לא עניין של כמויות או ניסוחים, מספרים או היקף. מדובר באנשים במלחמה, עם כלי נשק מגוונים וסרבנות-כניעה. לחלק גדול מהם הדרך לא תותיר ברירה, כל השאר ישרדו כדי לספר.
האנשים שעומדים מאחורי "מלגו ומלבר" בתל אביב כבר למודי קרבות. הם התמודדו בצורה מרשימה עם שנת פתיחה מגומגמת, וניצחו אפילו את אחת הפינות המקוללות בתל אביב, זו ששופכת את שדרות רוטשילד לכיכר הבימה בצורה האורבנית הגסה ביותר שניתן להעלות על הדעת. "זה הרתיע, אפילו מאוד", שיחזר הבעלים בן רינג בשיחה עם רעות רבנע מ"כלכליסט" לפני כשנתיים, "זה לא שהיו פה ליצנים לפנינו". ברצינות, נסו למצוא משהו מימי הפתיחה של המסעדה לפני כשבע שנים שלא מדבר על "הקללה" ותחזרו אליי.
רינג והשף מוטי טיטמן בטשו ונאבקו, התעקשו והמשיכו, התבססו לבסוף באותה פינה כאחת המסעדות המוערכות והנחשבות בעיר, והתרחבו ממנה לבר "ג'ונז" באזור שוק לוינסקי - שלוחה נינוחה יותר אך לא פחות טעימה שלהם. 2020 ראתה את כל זה, והגיבה כמו שרק היא יודעת. כמעט כל מסעדה בקנה המידה הזה הייתה נכנעת וממתינה שהסופה תחלוף. "מלגו ומלבר" הפשיטה את עצמה ויצאה להילחם. התוצאה היא תפריט משלוחים וטייק-אווי משותף לה ול"ג'ונז" ששלח אותנו לחשוב מחדש על סנדוויצ'ים.
ההלחם המשפחתי הזה מציע אלגנטיות מלגו ומלברית ואוכל-ברים טיפוסי תוצרת האחיין הלילי שלה. העסק מצומצם - מעט מוצרי מעדנייה, כמה ראשונות, שלושה-ארבעה כריכים, מנה עיקרית אחת (גם היא באה והולכת) וקצת פיצות פה ושם - אבל בקטע של צמצום טוב. כל כך טוב שכרגע הם עומדים על 100% דיוק מהשדה.
לקחנו פיצה פפרוני אריסה (66 שקלים), סנדוויץ' עוף מפורק (רוטב ברביקיו קוריאני, איולי לימון, סלט כרוב לבן, ארגולה, בצל כבוש ומלפפון חמוץ בג'בטה "ראסטי", 58 שקלים) וכריך שפונדרה (בשר בבישול ארוך, איולי אריסה, בצל מקורמל, שום קונפי, כוסברה ותחמיץ סלרי בלחמניית בריוש, 58 שקלים) והעברנו את הזמן בחידון המשלוחים הפופולרי של ישראל: כמה גדול יהיה הסנדוויץ' ולמה לא הזמנו יותר? מה יהיה הפער בין התמונה למציאות ומה זה לעזאזל ג'בטה ראסטי? למה כולם חושבים שהם יודעים לעשות פיצה ואיפה תנחת משוואת הווליו-פור-מאני? הרבה שאלות, ובדרך כלל מעט סימני קריאה. לא הפעם.
נתחיל מהשורה התחתונה? כל מנה בול. בום. וואוו. זה לא רק ניסוח ילדותי-מילאנילי שמקמץ בתיאורים, אלא ציטוט מדויק של הצלילים שהרשינו לעצמנו להוציא מהפה בין ביס לביס. כל תל אביב פקוקה עכשיו משליחים שמשנעים פיצות וכריכים, אולי כדאי לכולם להפוך את מלגו-מלבר-ג'ונז לנקודת היציאה שלהם.
פתחנו בפיצה. קוד QR על הקרטון סיפק את הפסקול, ובתוכו חיכה מעגל פחמימתי רך ומחבק ששוליו סימני כוויה קלים, ומרכזו גבינה מותכת. דסקיות הפפרוני שולבו בנדיבות, ורוטב העגבניות עז הצבע והטעם ידע לשיר בהרמוניה עם האריסה. יש בעיר הזאת כרגע לא מעט פיצות מעולות, אבל הן צריכות לעשות קצת מקום לחברה החדשה בקליקה.
הכריכים המשיכו לדבר באותה שפה, וזאת לא הייתה עברית, אלא מין ניב זר ולא מוכר של נדיבות וטעם. קונסטרוקציית השפונדרה נבנתה על בסיס בריושי שחום ורך, חתוך מלמעלה כמו לחמניות החלב המוכרות שהשתלטו לפני כשנתיים על השוק, ומועמס בגבעות גדולות של חוטי בשר רך ועסיסי. התוספות לא הורגשו מספיק, ולא הצליחו באמת "לשבור" את החוויה כמתבקש, אבל כשהחוויה מדמה התגנבות לכיריים וניגוב תבשיל מבעבע עם לחם טרי, שום דבר לא באמת צריך להישבר, והכול שלם.
כריך העוף הביט בכל המחמאות האלה והגביר. נתחים נוכחים, מטפטפי רוטב, עם המון קראנץ' נדרש וג'בטה שספגה הכול מבפנים ולא התחספסה יותר מדי מבחוץ. זה היה רטוב, זה היה מלוכלך, זה היה כל מה שאנחנו צריכים, וקצת יותר מזה. ברצינות, לא הצלחנו לסיים.
"מי שלא קיבל בכל יום שישי בבוקר שיחה מהבנק, לא מבין עד כמה העניין הזה נצרב", סיפר אז רינג ל"כלכליסט" על שינוי הכיוון של המסעדה כשנה לאחר שנפתחה, "הדבר הזה הטיל עליי אחריות כלכלית. כשהיו פה בעיות חשמל, אני הייתי עולה לגג לתקן, ואני לא מבין כלום בחשמל. פשוט כי לא היה כסף להביא מישהו אחר".
הזמן חלף, בעיות החשמל כנראה נפתרו, אבל המציאות תמיד מקצרת, ודורשת התעסקות נון-סטופ בחיווטים, בהישרדות. קשה להעריך כרגע איך ייצאו "מלגו ומלבר" ו"'ג'ונז" ממירוץ המכשולים של הנגיף. קל מאוד לקוות שהם לא ייכנעו אף פעם לשום קללה.
מלגו ומלבר את ג'ונז. הזמנות בוולט, שאלות ב-054-9099607