בתחילת מרץ הם עדיין בעטו קצת. אז עוד אפשר היה לבעוט. "היי אזרחי ישראל! היום נבחר בשלישית את האנשים שייצגו אותנו אם וכאשר תקום פה ממשלה. נחכה בסבלנות. בינתיים - אצלנו יש בירה מכבי מהחבית מתנה לכל מי שהצביע! שלא תגידו שאנחנו לא תורמים את חלקנו". ימים ספורים לאחר מכן, הם כבר הזכירו "אווירה אפוקליפטית בחוץ", אבל שמרו על "מסר מרגיע" בדמות "אנחנו פתוחים כרגיל וכמובן מקפידים על הנחיות משרד הבריאות".
באמצע החודש הם אירגנו "מכירת סוף העולם" טעימה, ומדי פעם שבו והזכירו שהם מתרחשים גם בוולט, אבל באפריל מישהו שיחק עם ההגדרות של רכבת ההרים. "מנסים לאמץ שגרה של שקט נפשי", ואז "חזרנו! התגעגענו למזרקה הכי יפה ביפו", ואחר כך, כמעט משום מקום, שוב "רגע לפני הסגר".
ההיסטוריון הקולינרי שיחזור ל-2020 וינסה להבין מה לעזאזל קרה כאן לא יצטרך להזיע יותר מדי ברחובות יפו ותל אביב. שיטוט סושיאלי בעמודי המסעדות יספיק לו. התמונות קפאו בזמן, הכיתובים עוד יותר. דאחקה נגיפית מתחלפת ב"יהיה בסדר", שמגביר לפאניקה, ולוולט, ונרגע לצלילי "שרדנו את האפוקליפסה", ומתחרפן מחדש כשהמדינה ירדה מהפסים ועלתה לגלוש על הגל השני. אז, יבחין אותו היסטוריון, כבר נפסקו הבדיחות. אנשים המשיכו לבשל, אבל לאף אחד כמעט לא נותרה אנרגיית צחוק.
"קזינו סן רמו" בשכונת נגה שביפו לא נכנע. למה שייכנע בעצם? מי חשב שהגיוני לבית קפה שכונתי שיושב על אחת הרחבות המרווחות והבטוחות ביותר בעיר לסגור דלתות? איך ההחלטה הזאת משרתת את ההיגיון האפידמיולוגי הישראלי, וכמה רסיסים טיפתיים נחסכו בעקבותיה?
התשובות אינן ברורות, וברורות מאליהן. הן גם, חשוב להדגיש, לא מעניינות אף אחד. במיוחד לא את צוות ה"קזינו", שהמיר הנגאאוט קהילתי כיפי ונטול פוזה לכדי מעדניה שמנסה לתת פייט לקורונה. זוהי לוחמה בשטח בנוי, עם שניצלים וירקות כתחמושת, מוצרי מכולת ואלכוהול כנשקים. הדימוי צבאי וגס מדי, אני יודע, אבל לפעמים צריך לדבר ישראלית, כדי שכולם יבינו.
הזמנו אוכל של בית. כלומר, של בית קפה. ואם להיות ספציפיים יותר - אוכל של צהריים מאוחרים או ערב מוקדם בבית קפה בתל אביב עם חברים, אחרי שלא אכלתם כל היום. הגו-טו הזמנה שלכם, הקלישאה שמרוב היותה קלישאה כבר אינה קלישאה. אוכל שאתה יודע להכין בבית כמעט אותו דבר, אבל לרוב יוצא לך רק כמעט אותו דבר, או שלא יוצא לך בכלל. חריימה ושניצל וקציצות ומג'דרה ואורז. ואז הכול יחד, נוגע אחד בשני בצלחת, לביס אלכימי. עוגיית המדלן שמחזירה כל ישראלי לפינת בית הקפה הקבועה שלו.
הגיע שניצל (54 שקלים ל-3 נתחים גדולים) חם, טרי, מתפצפץ ועסיסי. הגיעו גם קציצות (66 שקלים ל-15 קציצות) טובות עם רוטב אדום סמיך, וחריימה (68 שקלים ל-3 מנות) עם קצת עוקץ ולא פחות מזה רכות, ומג'דרה (28 שקלים) שלא התחשבנה על הבצל המטוגן וטוב שכך, וממרח לבנה קשיו טבעוני (22 שקלים) שנגמר לפני שהצלחנו לפענח את הסוד שלו, וגם תרכיז להכנת צ'אי מסאלה (28 שקלים) עם הוראות מודפסות ומנטרלות פיקשושים, וקצת הודו בסופן.
זה היה, בתמצית, תפריט שאפשר לרשום בגיר על לוח בכל מטבח ביתי בארץ, בלי מחיקות ובלי תיקונים. זה היה גם מאוד טעים, אבל בואו לא נדבר על טעמים הפעם. בואו ניזכר בפעם האחרונה שבה ישבנו בבית קפה שכונתי, כזה שנותן לך לשים רגליים על הכיסא שליד, וחייכנו. בואו נדחיק רגע את המחשבה מתי זה שוב יקרה, וניסחף עם הרגע הזה. יומיומי, רגיל, וכל כך נחוץ. האוכל עוזר, אין ספק, אבל זאת בעיקר ההרגשה.
המציאות הנגיפית שמקדירה את עולמנו בחודשים האחרונים לא בישרה טובות ל"קזינו סן רמו". זאת לא מסעדה מתוחכמת וחדשנית או שף שחשוב לו להבהיר טאץ', אלא מעדניה שמוציאה "אוכל לכל המשפחה", בזמנים שבהם המשפחה שלך מסתכלת עליך קצת מוזר בסוף היום, ובתקופה שבה המטבח הביתי כמעט לא מפסיק לעבוד.
אבל לפעמים לא בא לך אוכל של שף, וכמעט אף פעם לאחרונה לא הותקפת בקרייב לתיחכום. יותר מזה, כשהמשלוח הגיע, היו במקרר הפרטי חצי סיר עם קציצות ולפחות ארבע מנות של אורז ומג'דרה מאמש. ובכל זאת אף אחד לא התלונן על הבחירה. השולחן הועמס, צלחות התמלאו, רגליים נפרשו על כיסאות. זה "כל הטוב שיש לנו להציע", יכריז פוסט מה"קזינו" בפני ההיסטוריון הקולינרי, ולנו זה כמעט תמיד מספיק.
"קזינו סן רמו", נחמה 2, יפו. משלוחים דרך ה"דלי"