82 שנים לאחר שנחנכה, עושה כיכר צינה דיזנגוף בתל אביב סיבוב סביב עצמה וחוזרת עם מבט מרוצה בעיניים. וזה לא היה קל. ההגבהה שכמעט הפכה אותה לגירסה עלובה יותר של כיכר אתרים עדיין צורבת בזיכרון, אבל הירידה המחודשת לקרקע היטיבה איתה, ועם כולנו. יש קצת דשא בשוליים וגם עצים בעיר שנדמה שפיתחה אלרגיה עירונית לצל. יש כיסאות צבעוניים שרק חלקם מקובעים עם ברגים למדרכה ויש אפילו קצת סקס-אפיל, זכר להסגר הקורונה הגדול, שהפך את רחובות העיר כולם, ואת כיכרותיה בעיקר, ללוקיישן דייטינג לוהט.
נכון, נשאר אמנם העניין הפעוט הזה של יעקב אגם ומיתולוגיית 1,500 הגוונים שאמורים לחזור ולהעיק על המזרקה התמימה, וגם מעגל התנועה מסביב יכול היה ליהנות מתכנון של מישהו שבאמת נוסע בו לפעמים, אבל הסך הכול חיובי - אחד ממפגשי הרחובות הכי חשובים בעיר שוב איתנו ושוב שלנו, והכיכר שבלבו מדויקת, אלגנטית ותל-אביבית.
מדויקת, אלגנטית ותל-אביבית הן גם המילים הראשונות שקופצות לראש כבר שנים כשמדברים על רותי ברודו (וכן, מסע הכיבוש שלה ושל "המטבח המנצח" הפך לאחרונה גם את "סקס אפיל" ואת "לוהט" לאסוציאציות לגיטימיות), והבייבי החדש שלה בכיכר מאפשר סוף סוף לכרוך הכול יחדיו. אם תרצו (וברור שתרצו), הגברת הראשונה של תל אביב סוף סוף הגיעה לכיכר שנקראת על שמה של "הליידי הראשונה של תל אביב", וכל המים שבמזרקה לא יוכלו לשטוף את התור.
יום הפתיחה של ה"בייקרי" החדש של קבוצת R2M מוצא את ברודו באחד משולחנותיו הצדדיים, עומלת על מה שנראה למתבונן מהצד כמו עוד התמכרות קולינרית עתידית. שני צעדים נוספים פנימה, ואני מול מה שהפך כבר עבור רבים בעיר לנקודת הפתיחה של היום, בית שני, אבל כזה שלא שופט את פחמימיותך.
בימים שבהם דלתות ה"בראסרי" וה"דיסקו טוקיו" נסגרו, שעות ה"קופי בר" הוגבלו ו"הוטל מונטיפיורי" מנסה להמציא את עצמו מחדש בהיעדר תיירים, פנו ברודו ועמיתיה למה שהקורונה לא הצליחה לדחוק מחיינו - אוכל מוכן (מ"דליקטסן") לקחת הביתה או משהו זריז יותר (מה"בייקרי") לקחת לדרך. התוצאה היא התפשטות ופתיחות והשקות וסניפים שתקעו דגל ויתד בעוד ועוד שכונות, עד עתה ללא פגיעה ברמת המוצר, או במוניטין של הקבוצה כולה.
אז מה בכל זאת חדש? הבטחות היח"צ המוקדמות בישרו על כל הטוב המוכר והידוע של הרשת, אבל התמקדו בהצבת תנור לוהט ב"בייקרי" הדיזנגופי החדש, שמוציא מתוכו פוקאצ'ות קטנות וממולאות בבוקר, כריכי פניני עשירים בצהריים ואפילו פיצות לעת ערב.
נדרשו לי שלושה ביקורים שונים במקום כדי לנעוץ שיניים בכל אחת מההבטחות האלה, ואני יכול להעיד בבטחה שהרבה זמן לא נתקלתי ביח"צ מוצדק כל כך, ובתפיסה הוליסטית הגיונית כל כך - ממקום שעשה קריירה על קפה ומאפה, כריך קטן ואיזה קינוח, למיני-מסעדה שאפשר להרכיב בה ארוחת בוקר שלמה, לאנץ' מעט יותר קוהרנטי ואפילו פיקניק של אחר צהריים, כולל האלכוהול והרומנטיקה.
תירגע, זה בסך הכול תנור, אתם אומרים, אבל טמפרטורה היא כל הסיפור פה, והיא זו שגם עושה את ההבדל בין כריך קר, טרי אבל מעט אנמי, ובין מאפה לוהט שצועק לך מהוויטרינה. בהצלחה לכם עם הרוגע.
אז הוברחו לכיכר שתי פוקאצ'ות קטנות (במחירים שנעים בין 14 ל-22 שקלים), גירסאות מקומיות למה שבחו"ל משגשג כבר שנים ארוכות כ-Hot Pocket נגיד. הראשונה, עם האם וגבינה, הייתה ארוחת בוקר קלה בפני עצמה, כולל השילוב הבלתי עציר של בצק, בשר אסור וגבינה אסורה עוד יותר. השניה, עם ג'יבנה וזעתר, הייתה כל מה ש"ארוחת בוקר גלילית" ניסתה לתת לנו בכל עשרות השנים האחרונות בצפון, ומעולם לא הצליחה. דמיינו בצק לוהט, מעט נגיס מבחוץ ורך יותר מבפנים, מתובל ביד שיודעת לעצור את עצמה בזמן, ומשופע בגבינה הכמעט יחידה שיודעת להתמודד עם השיח האגרסיבי הזה.
בביקור השני לקחנו את הפניני היחיד שנשאר (32 שקלים) - שתי פרוסות מלבניות וארוכות של לחם לבן, חמאתי באופיו, שמחבקות תערובת גבינתית ועשירה של קישואים. בגדול, טוסט. ברזולוציה קצת יותר עמוקה, כריך חם, מתוחכם יותר באופיו, שלא גורם לך להתבייש בסוף הריקוד.
הגיחה השלישית לכיכר כבר דרשה פיצה, אז לקחנו שתיים מוויטרינה צנועה אך מגרה - נפוליטנה (48 שקלים) בסיסית ללמידת העסק ופפרוני (62 שקלים) למתקדמים - וחצינו לעבר הכיכר, בדרך להגשמת החזון הברודואי.
הפיצות, בינוניות בגודלן ומספיקות בפני עצמן לשני אנשים עם שאיפות אכילה נורמטיביות, היו מעולות. היה להן רוטב אדמדם ומורגש, ותוספות בוגרות ונוכחות שלא משחקות משחקי אינסטגרם ושידוכים ויראליים. כאן לא תהיה תמונה מושלמת, אבל יהיה ביס. הבצק עצמו היה לא פחות מנפלא. תפוח בשוליו, נמוך במרכזו ושומר לאורך כל הדרך על הקו העדין שבין קשוח ועדין. כשהרמנו להסתכל מלמטה, גילינו סימנים סקסיים להחריד של חריכת תנור קלה, והבנו הכול. זוהי פיצה יומיומית ובוטחת, שלא עושה עניין מעצמה, ושתהפוך במהירות לשובר השוויון המובהק בטורניר הטניס המתמשך שמנהלת ברודו עם אכלני העיר. למעשה, טוב תעשה אם תזמין כבר מובילים שישימו את התנור הזה בהקדם בכל אחד מסניפיה, שלא יקנאו.
"משהו לא מסתדר לי בעיניים עם הריבות", שמעתי איש צוות מתוודה בפני אחת המנהלות במקום, בעודי עומד בתור לקופה. ניסיתי לשמור על כבוד עצמי ושאריות פאסון, אבל בסוף לא הצלחתי להתאפק והסתובבתי לראות את קטסטרופת המרמלדה האמורה, חושש שמא היא עומדת לקרוס על הלקוחות ולשטוף אותם במקלחת של סוכר ופירות מבושלים. המדף הריבתי הביט בי בחזרה בחיוך, בוהק, מזמין ומסודר יותר מקלאפה במטבח של מוניקה גלר. "זה לא נראה טוב", התעקש העובד, "אני תיכף אתלבש עליו".
רבות נכתב כבר על המכונה התל-אביבית המתוקתקת של ברודו. על החו"ליות של מקומותיה, על החוויתיות ותחושת הבריחה, ועל השירות שהוא יותר "רוח החברה" ופחות "הבוס מסתכל עליי" (כלומר, חוץ ממה ש"הרצל 16" שלה מכנה "שירות"). ה"בייקרי" החדש מסובב אולי בסך הכול עוד בורג במכונה הזאת, אבל זהו בורג שמהדק אותה חצי סיבוב אחד נוסף.
הבורג והתנור, הפוקאצ'ה והפיצה, ברודו והכיכר. דברים שעושים עיר.
"בייקרי", כיכר צינה 6, תל אביב