אוכלים הולכים

זה אולי לא בנגקוק, אבל זה הכי קרוב שיש: התאילנדית הטובה (והנסתרת) של תל אביב

שנים ארוכות של נפילות אסייתיות מתמשכות או סתם הפקעת מחירים תמוהה הובילו אותנו לסימטה קטנטנה בשוק הכרמל, והטיסו אותנו משם מזרחה

חמישה מקומות חדשים בשוק הכרמל (צילום: יעל לאור, רעות סהר, עידן פיינברג)

בוידאו: סיבוב בין המקומות החדשים בשוק הכרמל

המנה הכי טובה בביקור האחרון שלנו בבנגקוק נאכלה (כמובן) ביום הלפני אחרון של הטיול, בקומה השלישית (ברור) של מרכז מסחרי אפרפר (תיראו מופתעים) ונטול מערכת אוורור מתפקדת או תשוקה מיוחדת לשמירה על זכויות יוצרים (שוקינג). הדוכן המדובר היה חסר שילוט (איזו תפנית מדהימה בעלילה) וחסר חשבון סושיאל מתפקד, אבל בעליו עדיין הצליח להוציא ממנו צלחת אחר צלחת של מה שחובה כנראה להגדיר כאלכימיה תאילנדית מכושפת - מעין קרבונרה אסייתית קרמית ומעושנת. אטריות, בשר וביצה בלבד, אבל אטריות, בשר וביצה בלבד שלעולם לא נצליח לשחזר שוב.

וניסינו. חזרנו לשם למחרת בדיוק באותה שעה (כיאה, המיתולוגיה האינטרנטית סביב הדוכן הזהירה מפני זמני פעילות מוגבלים מאוד), בניסיון למלא עוד יותר את מזוודת הזיכרונות המתפקעת לפני החזרה הביתה. זה לא עזר. הפוד-קורט היה פעיל, אבל הדוכן המבוקש נראה נטוש. הכלים היו במקומם והווק עמד על הכיריים, אבל איש הקרבונרה לא נראה באופק.

בצר לנו, רכשנו כרטיס לדוכן אחר, סמוך ופעיל, ואכלנו בו את המנה השנייה הכי טובה בביקור האחרון שלנו בבנגקוק. שתיהן, אגב, עלו פחות מ-5 שקלים.

אל תעזו להאשים את עומר מילר

המלחמה הכי מכוערת כרגע היא בכלל על טוסט

לכתבה המלאה
פלא לא ברור, וזה חלק מהקסם. "גברת קוטייאו" בשוק הכרמל (תצלום: יניב גרנות)
אם היית תולש את מסעדת הרחוב מהסימטה שבה התמקמה לפני כשנה בשוק הכרמל, ומעביר אותה כמו שהיא לאחד משווקי בנגקוק, לא היית מזדקק לתקציב מובינג והתאמת חיך גדולים מדי

החוויה הזאת, מסעירה ומרתקת וייחודית ככל שתהיה (והיא לא), משורטטת כאן משתי סיבות בלבד: הראשונה היא ההכרה שתאילנד התרחקה כל כך מאיתנו בחודשים האחרונים, עד שנדרשת מערכת מסודרת של ציירי מערות מודרניים, כאלה שיעבירו חוויות וצבעים וריחות וטעמים לדור הבא, בתקווה שהוא כן יצליח לחזור אליה. השנייה היא כי בסוף כל טיול בתאילנד יושב ישראלי עם קרייבינג לאוכל הרחוב הטוב בעולם, והוא תמיד-תמיד מתאכזב. הטעם רחוק, הביצוע כושל, המחיר מופקע. יש כאלה שמצליחים לפגוע במשהו (ו"מפצים" בפרמטר אחר), אבל רובם נופלים בכולם.

עד עכשיו.

הפלא שהוא "גברת קוטייאו" אינו ברור לי עד הסוף, וגם זה חלק מהקסם. אם היית תולש את מסעדת הרחוב מהסימטה שבה התמקמה לפני כשנה בשוק הכרמל, ומעביר אותה כמו שהיא לאחד משווקי בנגקוק, לא היית מזדקק לתקציב מובינג והתאמת חיך גדולים מדי. העיצוב נכון ככל שאפשר לקרוא "עיצוב" לחלל-שוק מחוספס וחסר גינונים, האווירה המדויקת היא תזכורת דווקאית לתקציבי היח"צ הענקיים שנשפכים כאן הרבה פעמים לשווא, והתפריט הוא תאילנד, אבל קצת אחרת מזו שהתרגלנו אליה פה. יש סלט פאפאיה, אבל אין פאד-תאי, למשל. יש מרק, אבל אין ספרינג-רולז. יש טעם, אבל אין-אין-אין זכר לצ'ילי מתוק או לכל הפקעה מזרח-תיכונית אחרת של מניפת הטעמים האהובה. בתמצית: שבו ובקשו מראש שניים-שלושה מלפפונים טריים וחתוכים. אתם תצטרכו אותם.

ילידי מחזור קורונה 2020

חמישה מקומות חדשים בשוק הכרמל

לכתבה המלאה
מה לקח לך כל כך הרבה זמן? "גברת קוטייאו" בשוק הכרמל (תצלום: רעות סהר)
זאת הייתה, בלי לייפות ובלי להתלהם, מנת סלט הפאפיה הטובה שאכלנו בארץ, ואלוהים עדיי שניסינו את כולן

לקחנו סלט פפאיה (29 שקלים), "קוטייאו-גאי" (אטריות אורז, כופתאות פרגית, ציר עוף ועוד 8 מרכיבים נוספים שאפשר לכנותם בקצרה "איפה הדרכון שלי?", 48 שקלים) וגם "בא-מי-גאי" (אטריות חיטה, אותן כופתאות, וגם מעין וון-טון עוף, ציר יבש יותר ושישה מרכיבים נוספים בלבד, למרבה הדלות, 54 שקלים). ביקשנו פחות חריף. עוד פחות. קצת פחות. עוד. מעט פחות. והתפשרנו לבסוף בלחץ העיניים המשתוממות של החברים מעבר לוויטרינה. פחות מזה, הם תישדרו, וזה קינוח.

התוצאה הייתה שלוש קערות מכובדות בגודלן ומפתות בפלטת צבעי האדמה שלהן. הסלט היה כל מה שאמור להיות סלט שנכתש עם ההזמנה - פריך וחורקני, בועט ואגרסיבי, מעקצץ ונוטף עסיס של חופש. זאת הייתה, בלי לייפות ובלי להתלהם, מנת סלט הפאפיה הטובה שאכלנו בארץ, ואלוהים עדיי שניסינו את כולן. זאת הייתה, בלי לחשבן ובלי להתקטנן, גם הזולה מכולן, ואלוהים יודע שנפלנו קורבן לגעגוע לא פעם, וקיבלנו בתמורה לו צלוחיות קטנות ועלובות עם תג מחיר חצוף.

מנות הנודלס החלבוניות עשו בדיוק את אותה עבודה - עשירות ברוטב, שוחות בציר מרקי, ומפתיעות מדי ביס או שניים בבת-טעם אחרת. כף אחת עם נוזל ואטריות, כף שנייה עם חתיכה מהכופתה או הוונטון וקצת נבטים, וכף שלישית שעוצרת הכול ושואלת למה היה צריך כל כך הרבה זמן בשביל להביא את האוכל הזה לפה?

הערה אחת שאי אפשר להתחמק ממנה: זה חריף. לעתים חריף נסבל, לעתים חריף מדי, ולא מעט פעמים זה גם נגרר למחוזות אתגרי האוכל המזוכיסטיים שרואים לפעמים ברשת. מודה, אני ממילא לא בענייני פיקנטיות ותבערה, אבל זה הרגיש לפעמים קצת יותר מדי.

חייבים לכתוב את זה בלי מבוכה ובלי בושה:

העוף המטוגן של מקדונלדס הימם אותנו

לכתבה המלאה

חמש דקות בתוך החוויה שלנו ב"גברת קוטייאו", עבר לידה אחד מפועלי הניקיון החרוצים של שוק הכרמל, וביקש להתכנס פנימה בזמן שמכונת השטיפה עוברת ושמה מכסה רטוב על יום העסקים במתחם. זה היה כל כך לא ממותג, ורחוק שנות אור מכל חווית "מסעדנות" תל-אביבית שעברה עלינו בשנים האחרונות, עד שלא נותר אלא לחייך בהקלה.

כמה דקות אחר כך, כשהסמטה נוקתה לשביעות רצון כולם, פלשה הגברת חזרה ופרשה רגליים ללא הפרעה. זה לא היה נקי ולא סטרילי, לא מלוקק ולא מתנחמד, אבל זה היה טעים. כשנחזור לכאן מחר, יש לקוות, הם יישארו באותו מקום.

"גברת קוטייאו", יום טוב 1, תל אביב-יפו, שעות פעילות: שני - חמישי 11:00-23:00, שישי: 09:00-18:00

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully