ההכנה לשיחת המו"ג השבועית עם עורכת ערוץ האוכל של וואלה! NEWS הייתה הפעם קלה במיוחד. חודש שלם של התחמקות מהמבורגרים לא הותירה מקום לספק באשר לסטריט-פוד המתבקש עבור הביקורת הבאה. גם הצורך הקדוש בגיוון, שמוביל הרבה פעמים להתנפלות - מוצדקת אך לרוב מאכזבת - על כל מנה שרק רומזת "שונה" ו"אחר", יכול היה לחכות. יש גבול לכל פוליטיקלי קורקט, ושנינו הרגשנו שעברנו אותו.
קלה במיוחד, חשבתי. לכאורה, היינו צריכים רק לבחור. מסעדה מכובדת ואהודה שהחליפה ממש לאחרונה פוקוס והחלה להעיף המבורגרים על הקהל? שלוחה תל אביבית ראשונה של מפלצת מיתולוגית מהשרון? אולי עוד מיזם ביתי-מחתרתי שמתבל את קציצותיו באפיל "סודי"? אלו רק 3 דוגמאות מהשבועיים(!) האחרונים למה שהחל כמנה ישראלית די פופולרית, התפשט מעריכית בקרב מסעדנים וסועדים כאחד, והתייצב כאובססיה שאינה כפופה לטרנד. כך או כך, החסך היה מורגש, והייתי מוכן לכל שליחות.
"אז למקדונלדס יש קולקציה חדשה, אתה בעניין?", היא שאלה.
הגודל והעוצמה של רשת המזון המהיר האמריקנית (מספר 2 במספר הסניפים ברחבי העולם, מספר 3 ברווחים) הם היתרון הגדול שלה, אך גם החיסרון העיקרי. כ-200 סניפים מתוקתקים יותר או פחות מקרבים אותה ביעילות לכמעט כל ישראלי, ואלמנט ההפתעה מנוטרל מראש. אתה יודע מה אתה הולך לקבל פה, לטוב ולרע. עבור רובנו זה מספיק. לאנץ' זריז, משלוח לילי ששם בצד את הפאסון או דיל ילדים פופולרי - סגירת הפינה הזאת הפכה כמעט לברירת מחדל. בדרך לשם, עם זאת, היא הותירה מאחור פלח אוכלוסיה שרוצה קצת "יותר". אתם יודעים, תוספות שמתכתבות עם מיטב הבורגריות, כריך שלא יככב בעמודי ההשוואות הויראליים של "הזמנתי את זה וקיבלתי את זה", טעם שחורג מפס הייצור, אווירה פחות ניאונית. כאלה, למשל. או כאלה דווקא.
את התשובה לחלק מהדרישות האלה (האווירה, מן הסתם, אינה ברת-שדרוג) מנסה הרשת לתת אחת לכמה זמן עם מוצר חדש, קולקציה מושקעת יותר, משהו מעט אחר. והפעם - "ביג אסיה", עונה גיאוגרפית חדשה לסדרות "ביג אמריקה" ו"ביג אירופה" שכיכבו בקיצים הקודמים והותירו מאחוריהן שגרירות מצומצמת (כריך "טקסס" אמריקני וכריך "אמסטרדם" אירופי) ואפטר-טייסט גימיקי משהו.
בתפריט ("האוריינטלי" כמובן, לשון הפרסומות): "ביג טוקיו", המבורגר ריב-אנטרקוט עם פטריות מטוגנות ברוטב ברביקיו אסיאתי, "ביג קופנגן", המבורגר ריב-אנטרקוט עם פלחי אננס מתקתק, צ'ילי ורוטב רויאל, ו"ביג מומבאי", קראנצ'י צ'יקן ברוטב איולי קארי וחמוצים. בנוסף, יוצעו ללקוחות גם קינוחים חדשים: "גלידה פיצוץ" עם שבבי קוקוס ו"פרימיום שייק" בטעם קוקוס. המחירים: 59 שקלים לארוחת "מגה" של 275 גרם עם צ'יפס ושתייה, 54 שקלים לארוחת "קלאסיק" דומה של 200 גרם, 15 שקלים לגלידה ו-14 שקלים לשייק.
הרמנו גבה. הזמנו. חיכינו. אכלנו. שבענו. שתי מנות סיפקו מה שידענו שהן יספקו. על השלישית אנחנו עדיין מדברים. בשיחות האלה היא כבר נקראת "שוברת השוויון".
נתחיל ביפנית (אם כי לא ברור עד עתה איך בצל מטוגן ופטריות מקושרים אסוציאטיבית לטוקיו), שהפתיעה לטובה. פטריות גדולות ובשרניות הפגינו נוכחות יפה במרומי הלחמניה, הבצל השחום חיכה מלמטה, ויחד עם ההמבורגר והרוטב (מעט אגרסיבי, לא מאוד "אסיאתי") הורכב ביס טעים יחסית.
הקציצה עצמה, עם זאת - וכאן אין מנוס מלעסוק במשקולת שגוררת איתה מקדונלדס כבר שנים - אינה עומדת בפני עצמה. אפרפרה, דחוסה, עייפה. אני זקן מספיק בשביל לזכור קמפיינים קיציים שלמים על מהפיכת גריל הגחלים של הרשת, ועל כך שמדינות רבות בעולם ראו כי טוב ובחרו לחקות. נדמה שהתכנסנו לנקודה שבה כל זה כבר אינו מספיק, ודאי בהשוואה לסטנדרט, רף הבסיס הג'וסי שהתקבע בארץ גבוה-גבוה. "אנחנו באמת מוציאים את כל ההמבורגרים אותו דבר, אין לנו מידת עשייה", הודה אחד מבכירי הסניף שבו אכלנו, בזמן שביקש משוב על המנות החדשות. המשוב ניתן, ותמצית פרק ההמבורגרים בו ברורה - דרוש שינוי.
המנה התאילנדית הייתה דומה מבחינת מאפייניה. קציצה שזקוקה לחיזוקים, פרוסות טעימות, מדויקות בעוביין, של אננס, ורוטב ששטף את הכול בטראשיות מבורכת. מתקתק אך לא קינוחי, עסיסי אך לא רטוב. אני מניח ש"קופנגן" בגלל פנטזיית האננס-על-החוף של כולנו. מילא. בעיני זה הרבה יותר קאריבי, אולי מקסיקני, אבל שיחררתי וזרמתי עם המיתוג. בימים האלה גם ככה אין הבדל בין הבוטל ביץ', טורקס אנד קייקוס או פלמחים.
כאן, בדרך למה שהייתה הופכת לבטח לביקורת מפוכחת שהייתה יכולה במידה רבה להיכתב מראש, אירעה תפנית די דרמטית בעלילה. אנרגיה חיובית הוזרקה לאוויר. מחמאות מסויגות הוחלפו בהתלהבות כנה. בקצרה, הגיע הצ'יקן.
כריך העוף החדש של מקדונלדס אמור לייצג את מומבאי, אבל בואו נדלג על זה. כלומר, איולי קארי צהוב מטפטף אמנם בחיוך לאצבעות אחרי שהותיר בו בת-טעם הודית, אבל זה לא הסיפור. הסיפור הוא נתחים עבים של עוף שמרכיבים בתוכו פאזל בשרי מושלם, עדיין רעננים, מצופים בשכבה מתפצפצת ו"סודית" כמובן (ברצינות, ניסינו לברר, ללא הצלחה), מועכים מיתוסים ישנים, בונים מיתולוגיה חדשה.
יחד עם הרוטב והירקות, הלחמניה והצ'יפס שליד, הורכבה - צריך להודות בלי מבוכה - אחת מעסקאות הפאסט-פוד הטעימות והמשתלמות בעיר. נכתוב את זה ברור יותר? בפעם הבאה שנרצה עוף מטוגן, סביר שנדלג בקלילות על כל מיני תורים מייגעים שעומדים על רגלי הייפ רגעי, ונבחר בטייק-אווי הזה. לא מספיק ברור? המוצר הזה כל כך טוב שמקדונלדס צריכה לנטוש את ההמבורגרים ולהסב את פס הייצור שלה לכריכי פרייד-צ'יקן בלבד. האננס מקופנגן, למשל, היה בא פה יופי.
ספינת הענק של "מקדונלדס" אינה בנויה לשינויי כיוון חדים. היא מכוונת רחב ככל הניתן, ומשייטת עמוק במי הקונצנזוס הישראלי, ללא זכר לגבינה שאמורה הייתה לנטוף מלחמניותיה, למשל, וננטשה מאחור מזמן. זה לא אומר שהיא לא מנסה אבל. מאמץ בריאותי עדין עדיין ניכר בסניפיה, וכך גם שאיפות סביבתיות יומרניות להוביל לשינוי בתעשייה עם נקודת פתיחה בעייתית.
בהתאמה, היא מנהלת את הקרב על דעת הקהל מעמדה שמבכרת מאסה על פני טרנד, פופולריות יומיומית על פני "לוהט". התהליך ברור, ותוצאתו היא רוב הזמן מפעל האכלה המוני, עקבי ויעיל, אך נטול סקס-אפיל. הקיץ הזה, נדמה, חלק לא קטן מזה הולך להשתנות.