בסרטון: "ממתקי אלמהדי" בשוק הפשפשים, יפו
"לכל אחד יש מחויבות למשהו או למישהו. המחויבות הזאת עושה אותנו למה שאנחנו"
הפרזנטור של בנק הפועלים, אחד יאיר לפיד, התעלם מהקהל הצוהל בטריבונה, הישיר מבט למצלמה, וניסה להמיס דרך העדשה (ועם מסר מעט עמום) את צופי הפריים-טיים שסגרו עוד יום מתיש על הספה בבית. "להיות ראשון זה מחייב", נחתמה הפרסומת, בסיסמה שהובילה באותן שנים את מאמצי המיתוג של הבנק הגדול במדינה, והפכה במקביל למטבע הלשון המועדף על בעלי טורים כלכליים נשכניים זמן רב לאחר שלפיד החליף טריבונה אחת באחרת ("... ואכן, ראשי הבנק היו הבנקאים הראשונים שהתייצבו היום בדיוני ועדת החקירה הפרלמנטרית לחקר כשלי האשראי עם הלווים הגדולים", כתב סמי פרץ בדה מרקר עשור שלם אחר כך, למשל).
מיתוג הוא כביש דו-סטרי ורב-מסלולי כמובן, בין אם מדובר בבנקים עשירים ובין אם במזללות כנאפה צנועות שהתרחבו מהצפון. "יאפא כנאפה", במקרה השני, היא ללא עוררין "הראשונה". מה שהחל לפני כשנה וחצי כחלל מתוקתק וממוקד בפאתי שוק הפשפשים ביפו, הפך תוך זמן קצר לתופעה קולינרית ויראלית, כזו שמתחזקת תור כמעט קבוע ועומדת בגבורה בהייפ, בלחץ ובקורונה. ההצלחה לא סיחררה את הראש, הביקוש לא פגם באיכות, ושני המוצרים הבודדים שהיא מציעה למעריציה לא התייקרו כלל.
תופעת לוואי אחת, עם זאת, לא היה לה סיכוי לבלום. הכנאפה התפשטה תוך זמן קצר ברחבי העיר, הכניסה רגל בטבעיות לתפריטי המסעדות ותקעה עוד ועוד דגלים באזור. אחד מהם, קרוב במיוחד (230 מטרים קרוב), הורם ממש לפני פרוץ הנגיף לחיינו, בדמותה של "ממתקי אלמהדי", השלוחה היפואית לאימפריית המתוקים מנצרת.
הסמטה שאליה נשפך סירופ הסוכר של "אלמהדי" להטה כשהגענו - מהטמפרטורות, מהיעדר הצל, מהעצבים המבעבעים כעת ברחובות. המקום היה ריק יחסית, כבר ריענון ביחס ל"יאפא", אבל הכנפאי שיתף פעולה באופן חלקי בלבד. תהיות לגבי התפריט (בהודעת היח"צ הובטחו לפחות 4 סוגי כנאפה) זכו להרמות גבה ("יש רק אחד. מה שאתה רואה"), חקירות לגבי הגבינה נתקלו במלמול ("עזים"), וניסיונות מעט מזיעים לשאוב מידע הובילו להבנה אחת פשוטה - סתום כבר ותן לו להכין את הכנאפה שלו. לא אכחיש שהסקפטיות השתלטה בשלב זה על הלך הרוח שלי, על אף שמלכתחילה צריך להודות שהיא לא צריכה הרבה כדי להתעורר.
להבת הגז נדלקה, צלחת נירוסטה אישית הוצאה מהמקרר, מוכנה מבעוד מועד עם שערות הקדאיף והגבינה, והריקוד התחיל. דקה-שתיים אחר כך, כשהחמאה נמזגה לשולי הצלחת והחלה לעשות את דרכה למרכז, מתחת לקדאיף, הוחלפה הסקפטיות העוינת בשדר חיובי מבלוטות הריח לעבר המוח. עוד דקה, כמה בדיקות זהירות ומוודאות קראנצ'יות, הפיכה, חזרה ללהבה, מעט סירופ סוכר, וגם חוש הראייה הצטרף. מעבר לצלחת, שכבה דקה אך נוכחת של פיסטוקים קצוצים, שפכטל של גלידה, ונכנעתי. כל מה שביקשתי בשלב זה בחיי הוא פינה להתבודד.
הכנאפה (28 שקלים) הייתה מדויקת, מאוזנת, מפולסת. רוך וקושי. פריכה אבל לא קשוחה בקצוותיה הקרובים לאש, רכה ומתוחה אבל לא עיסתית בתוכה הגבינתי. הסוכר לא השתלט, החמאה רק איבטחה את הפרימטר והביס היה דיל קינוחי מידתי להפליא - בגודל נכון, במרקם נכון וברמת שחיתות שלא דורשת התערבות של אליעד שרגא. הגלידה (תוספת של 10 שקלים), אגב, נגעה קצת, אבל לא באמת הכרחית לדבר, לבד אולי משבירת מרקם ומפריים הוליסטי יותר לאינסטגרם.
שובר השוויון של "אלמהדי" מול "הראשונה" אמור להיות דיספליי המתוקים הענקי שליד להבות הכנאפה. הוויטרינות עמוסות במגשים ירקרקים-קרמיים, נוטפי אגוזים ופיסטוקים ודבש. בקלאוות קטנטנות ודביקות קורצות לך, בסבוסות מישירות מבט בלי להתבייש. אני לא מכיר דרך לסיים כנאפה ועדיין לחשוב ברצינות על ביס אחד נוסף, אבל אולי קצת הביתה, בקופסא קטנה. בעצם בינונית, "לילדים". טוב, גדולה וזהו.
אין קלישאה גדולה יותר ומביכה יותר ממטיילי השבת ביישובי הצפון שמורידים לרגע את החלון בג'יפון הממוזג, ושואלים עובר אורח "איפה יש פה כנאפה טובה". המבטים המבוישים והתשובות הנבוכות מלמדים יותר מהכול על ההבדלים העצומים בהגדרת השכנות. בגדול, עבור צד אחד הכול מתחיל ונגמר באוכל, בעוד הצד השני כמעט התייאש כבר לקוות ליותר.
"ממתקי אלמהדי" מנסה לגשר על אותו פער, ולתווך בין "הצפון" ו"המרכז", נצרת ותל אביב, יפו היומיומית ושוק הפשפשים התיירותי. היא לא טובה יותר מחברתה הוויראלית (אך כן יקרה יותר), וגם לא מיוחדת, מקורית או קומוניקטיבית במיוחד. סגרנו כבר גם שהיא לא הייתה הראשונה לשבור את גבולות הכנאפה, אבל כשהחמאה מתחילה לבעבע מתוך הנירוסטה, הכול - החיים והסימטה והבטן - נספג קצת יותר טוב.
ממתקי אלמהדי, רבי נחמן 4, שוק הפשפשים, יפו, 054-5385210